<h1>חי' הרשב"ץ</h1>
<h2>דף ב.</h2>
אחד בניסן ראש השנה למלכי ישראל כדילפי' משלמה ונפק' מינה לענין שטרו' שאם עמד בכ"ט באדר כיון שהגיע באחד בניסן מונין לו שנה שניה, ואם כתב הסופר שטר בניסן וכתב בו בשנה ראשונה הוה לי' מוקד' ופסול. ואנן השתא רגילנן לממני מתשרי של קודם בריאת העולם ששה חדשים לר' יהושע דס"ל בניסן נברא העולם וי"ב חדש פחות מה' ימים לר' אליעזר דס"ל בכ"ה באלול נברא העולם ובאחד בתשרי היתה בריאת אדם הראשון וכבר פירש זה הר"ז הלוי ז"ל בס' המאור והרמב"ם ז"ל בהלכות שמטה, ולהאי מנינא אי טעה ספרא ולא כתב בתשרי התחלת שנה אלא כתב בו הזמן שהיה רגיל לכתוב קודם תשרי הוה ליה מוקדם ופסול.
שטר חוב המוקדמין פסולין מפני שהוא טורף לקוחות שלא כדין והמאוחרין כשרין דאפסיד אנפשיה. הא דמוקדמין פסולין מוכח בגמ' בפ' איזהו נשך [ב"מ ע"ב ע"א] דדוקא למגבי ממשעבדי ואפי' מזמן ההלוא' אבל למגבי מבני חרי לא, ומיירי שכתבו העדים אותו שטר ללוה קודם ההלואה שלא בפני המלוה דשטרי דלאו אקנייתא ואף ע"ג דלאו שפיר עבדי כדא"ר אסי פ"ק דב"מ [י"ג ע"א] מיהו לא מיפסלי בהני דלאו רשיעי נינהו אי לא גמרי לה להא דרב אסי, אבל אם הקדימו בכונת קדימת הזמן כגון שהיו עומדין בשנה שלישית וכתבו שנה שניה אפילו מבני חרי לא גבי דעידי חמס נינהו דבעדותן אתי למטרף לקוחות שלא כדין ומיפסלי בהכי. והיכא דגבי מבני חרי על פי אותו שטר ולא ממשעבדי מיירי בשאין כתב ידם יוצא ממקום אחר והעדים נאמנין לומר אנו חתמנוהו אבל מוקד' הוא שכתבנוהו שלא בפני המלוה, אבל אי כתב ידם יוצא ממקום אחר אין נאמנין בכך וגבי אפילו ממשעבדי מהזמן הכתוב בשטר כ"כ הרמב"ן ז"ל בפ' איזהו נשך. אבל הר"ז הלוי ז"ל היה מוכיח מהירושלמי שאפילו בכתב ידם יוצא ממקו' אחר נאמנין ובודאי דכל טעו' שהעדי' עבדי למטעי ביה השטר כשר ונאמנין לומר כך הי' וליכא למימר דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד, והכי מוכח בפ' גט פשוט [ב"ב קס"ז ע"ב] גבי ההוא תברא דהוה חתים עליה רבה בר רב חנן. ומוכח בגמ' בפ' אחד דיני ממונות [סנהדרין ל"ב ע"א] ובפ' גט פשוט [ב"ב קע"א ע"א] דכל שטר שיש להסתפק בו אם מוקדם ופסול או מאוחר וכשר מכשרי ליה, ואפי' היכא דאיכא ריעותא כגון שנכתב זמנו בשבת דאמרינן אימר אחרוהו וכתבוהו. והאי שטר מוקדם דפסול למגבי למשעבדי מצאתי כתוב דאין הלוה נאמן לומר פרעתי ואם יש בו נאמנות נוטל בלא שבועה ונ"ל דדברי טעם הם דכיון דלא מיפסל אלא משום קנסא גזירה שמא יגבה מזמן ראשון אם כן תורת שטר עליו לכל ענין לגבי בני חרי ומצי למימר להו שטרך בידי מאי בעי, ואפילו למי שסובר שבכתב ידו יכול לומר פרעתי דדיו שנקנסהו שלא לגבות מן המשועבדין כלל ואפי' מזמן שני שמן הדין יכול לטרוף אלא משו' גזירה שמא יגבה מזמן ראשון מה שאין כן בכתב ידו דכלל כלל לא טריף לקוחו' דלית ליה קלא, וה"ה נמי שמועיל הנאמנות הכתוב בו שאפי' בכתב ידו מועיל. והא דמאוחרין כשרין אמרי' בגמ' בפ' מי שמת [ב"ב קנ"ז ע"ב] בדכתב ליה דקניתי ודאקנה דאי לא אתי למיטרף לקוחות שלא כדין אם קנה נכסים בין מזמן הקנין לזמן הכתוב בשטר, שאם לא כתב לו כן לא נשתעבדו לו בשעת הקנין שהרי לא היו לו ואתי למיטרף כיון שקנאם קודם הזמן המאוחר הכתוב בשטר. הרמב"ם ז"ל פי' בפירוש המשנ' המאוחרין שלוה בתשרי ולא כתב השטר עד ניסן, ולפי פי' זה א"צ לכתוב דקניתי ודאקנה וע"כ לא כתבו בפכ"ג מהל' הלואה, והדין אמת הוא אבל פי' המאוחרין אינו כדבריו וכבר סתר דבריו הרב בעל העיטור באות זמן כמו שפירש שם בשטרי חוב המוקדמין.
<h2>דף ד.</h2>
האומר תנו סלע זו לצדק' בשביל שיחיו בני או בשביל שאזכה לחיי העול' הרי זה צדיק גמור. ומיהו טפי עדיף אי עביד מאהבה וכדתנן באבות [פ"א מ"ג] אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב ע"מ לקבל פרס וכו'. וה"מ בישראל שהוא רגיל בכך ולבו לשמים ואם מריעין לו בחייו אינו קורא תגר אלא תולה ייסוריו בעונותיו, אבל עכו"ם לא שמוכיחים בדעתם ולבם שלא לשמים הן עושין כ"א להנאתם ואם אינם משיבין לו גמולו יקרא תגר.
<h2>דף ו.</h2>
הנודר צדקה לעניים עובר בבל תאחר לאלתר דהא קיימי עניים ואי לא קיימי עניי' לא מחייב לאהדורי אבתריהו תוך ג' רגלים אבל לאחר ג' רגלים כסדרן וחג המצות תחלה מחייב לאהדורי בתריהו לשיטת התוס' ולשיטת הרב ר' ישעיה ז"ל והרשב"א ז"ל בעשה עובר לאלתר בבל תאחר לאחר ג' רגלים אפי' היכא דקיימי עניים ולשיטת הר"ן ז"ל אפי' בבל תאחר עובר לאלתר דלא שייך רגלים אלא בקרבנות מיהו היכא דלא קיימי עניים מיחייב לאפרושי לאלתר ולכשיבאו עניים יתן להם אבל לא מצינו שיהא חיי' לחזר אחריהן וזהו דעת הרמב"ם ז"ל בפ"ח מהלכות מתנות עניים. עוד כתב שם אם אין עניים יפריש עד שימצא עני ואם התנה שלא יתן עד שימצא עני א"צ להפריש וכן אם התנה וכו' ע"כ יראה מדבריו דאע"ג דאמרי' בגמ' דאמר ולא אפריש עבר בבל תאחר כי היכי דאפריש ולא יהיב והכא אע"ג דליכא עניים ולא מצי יהיב להו אפי' הכי היכא דנדר סתם מיחייב לאפרושי, אפי' הכי היכא דאתני מהני תנאה שלא לעבו' אם לא יפריש דאי לא למאי כי אתני הא אפי' סתמא לא מיחייבו לאהדורי בתרייהו היכא דלא קיימי גביה אלא ש"מ דמשום הכי אתני שלא ליתן עד שימצא עני כדי שלא לחייבו להפריש עד דליתו עניים ויפריש ויתן כאחד, זה נראה לי לפרש כוונתו ודעתו ז"ל. וראיתי בספר יורה דעה שהביא לשון הרמב"ם ז"ל וכתב עליו וז"ל יראה מדבריו שאין התנאי מועיל אלא בשאין עניים, ולא נהירא ועוד מה צורך תנאי בשאין עניים והלא אין עליו חיוב אלא משום שבכל שעה עניים מצויים וא"כ פשיטא שאינו חייב עד שיזדמנו עניים עכ"ל. ולפי מה שכתבתי יפה אמר רבינו ז"ל דבלא תנאי מיחייב לאפרושי לאלתר אפי' היכא דלא קיימי עניים דכיון דאיצטריכו תרי קראי חד להפריש ולא אקריב וחד (לא'אק') [דאמר] ולא אפריש א"כ הוא לאלתר מחייב לאפרושי שמא יזדמנו לו עניים בין איתנהו השתא קמיה ובין ליתנהו דהפרשה לא תליא בקיימי גביה, וכיון שכן צריך היה להתנות שלא יתחייב להפריש עד שיבאו עניים ובהא הוא דאצטריך תנאה, אבל לתת לעניים לא היה צריך להתנות דבלא תנאי נמי לא מיחייב אלא היכא דקיימי גביה. ומיהו כתב ר"ת שהצדקות שאנו רגילין לידור בבית הכנסת כיון שאנו נודרין לדעתינו, ואלו היינו משלמין אותה לגזבר היה הנודר נפטר בכך דמה יש לו עוד והגזבר אם ימתין עד שיבאו עניים הגונים או מחלקה מעט מעט אינו עובר, גם מטעם זה אין לחוש אם הנודר משהה אותה בידו עד שיחלקוה כפי ראות עיניו דגזבר. ונ"ל דדוקא באותן צדקות שאדם נודר מעצמו אבל צדקות שהצבור פוסקין לאורחים או לשבויים או לעניי העיר מיחייבי עלה לאלתר דקא קיימי עניים שפסקו להן אותן צדקה ולא לדעתו נדר אלא לדעתן.
<h2>דף ז:</h2>
מתני' באחד בניסן ראש השנה למלכים וכו' ת"ר באחד בניסן ראש השנה לחדשים וכו' ויש אומרים אף לשכירות בתים. תניא המשכיר בית לחבירו אחד בניסן וכתב לו שנה ואפי' למ"ד יום אחד בשנה חשוב שנה שאני הכא דלא טרח איניש למיגר ביתיה בציר מתלתין יומין, ואימא תשרי דאמר דבני אדם (מצו) [מנו] מתשרי וטפי הוה מסתבר למיזל בתר לשון אדם בכי הא מלמקבע ניסן, ופריק כי אגר איניש ביתא לכלהו ימות הגשמים אגר. ותנא דידן ותנא קמא דבריית' בניסן נמי שכיחי קטרי פי' עבים מתקשרי והגשמי' יורדין והוי ימות הגשמים כלומר וכיון שכן לא חזי לאקבועי ריש שתא ניסן טפי מתשרי ומשמע דקי"ל הכא, דהאי ברית' די"א היא ופליגי עליה תנא דידן ות"ק דידיה וכיון דסתמא דמתני' לא ס"ל נמי כי"א ובברייתא נמי פליג ת"ק ליתא לדי"א כך נ"ל. אבל מסופקני באומר לשנה זו מאי ס"ל לתנאי דפליגי עלייהו די"א אי ס"ל דתשרי הוי ר"ה לשכירו' בתים או דילמא ס"ל דליכא ר"ה כלל אלא בין אמר שנה זו בין אמר שנה סתם מונה י"ב חדש, וכך היה לכאורה ממה שלא כתבוה הראשוני' ז"ל דמשמע דס"ל דאין לשכירות בתים ר"ה כלל אלא בכל ענין מונה י"ב חדש מיום ליו' ומסתברא דס"ל להני תנאי דתשרי הוי ר"ה לשכירות בתים דמשמע דסתמא דתלמודא ס"ל דהני דקא מקשה ואימא תשרי, ועוד שאין סבר' לומר שהאומר שנה זו והאומר שנה סתם יהיו שוין בדינן וכן היה נראה נמי באומר לחדש זו שאינו שוכרו אלא עד סוף החדש, דאע"ג דלא אגר איניש בציר מתלתין יומין ה"מ בסתם אבל במפרש אפילו יום א' אגר, ואין מפרש יותר מזה שאומר לחדש זה, ולקמן מוכח דליכא מאן דפליג ביום א' בחדש חשוב חדש ואם אמר לחדש מונה ל' יום וכן נמי לשנה זו ולשנה סתם דכוותה, אלא דפליגי על י"א במאי דאכרע בניסן טפי מתשרי משו' גשמי' דבניסן נמי שכיחי קטרי והדרי לסברא וללשון בני אדם אלא שקשה לי א"כ אמאי לא תני תנא דידן א' בתשרי ר"ה לשכירות בתים וצריך לי עיון. ונראה ודאי דר"ה לשכירות בתים הוי תשרי ואם אמר לשנה זו מונה עד תשרי, ואע"ג דתניא דמתני' לא תני ליה הא לא קשיא דתנא ושייר דהא נמי תנא דברייתא מוסיף נדרים ותנא דמתני' לא תני לה כלל דמשמע דמידי דתליא בלשון בני אדם ולא מוכחי לי' (מקרה) [מקרא] לא תני תנא דמתני', א"נ דבר"ה דהתחלה מיירי בראש השנה דהפסקה לא מיירי כדאמרי' בגמ' [ז' ע"א] גבי עבורין הילכך אם (שגרו) [שכרו] קודם ר"ה ל' יום אינו מונה אלא עד תשרי אבל בפחות מיכן לא, חדא דהא קי"ל דל' יום בשנה חשובין ולית' לר' מאיר כדלקמן, ועוד דלא אגר איניש בציר מתלתין יומין, ולהודיענו דין זה לא היו צריכין המחברים ז"ל לכתבה להאי בריית' ופלוגתא דידה כיון דאי[ד]חייא הא די"א אידך סברא תינוקות של בית רבן יודעין אותה, ולהודיענו דין ל' יום לא היו צריכין מאחר שכתבו ההיא דפרק שואל [ב"מ ק"א ע"ב] דצריך להודיענו ל' יום קודם החג מההיא משמע דבציר מתלתין יומין מקמי שתא לא חשיבי כלל זה נ"ל.
<h2>דף ט:</h2>
אחד הנוטע וא' המבריך וא' המרכיב אם נטע או הבריך או הרכיב ל' יום להיות חשובין שנה ושני שבתות לקליטא דהיינו ט"ו באב עלתה לו שנה ומונה אחר סוף שנה זו שני שנים והפירות שיחנטו בשנה שאחר שתי [שנים] מט"ו דשבט ולהלן מותרין ויש להן דין רבעי עד ט"ו בשבט של שנה אחרת ופליגי בירושלמי אי דווקא בנטיעה זו שקצת שנה עלתה לה שנה אמרינן הכי או דילמא בכל נטיעה אמרינן הכי דאינה נתרת עד ט"ו בשבט של שנה רביעית והרמב"ם ז"ל והרמב"ן ס"ל דדווקא בהאי נטיעה דמקילין בה בתחילתה הוא דמחמירין לה בסופה אבל הרז"ה ס"ל דבכל נטיעה אמרי' הכי, ואע"גב דלא משתרו פירי עד ט"ו בשבט לא עבדינן ט"ו בשבט ר"ה לנטיעה, דאי הכי הוה רבעי אמרי' דל' יום קודם ט"ו בשבט יעלו לה לשנה, להכי אהני מאי דאמרינן דאחד בתשרי ר"ה לנטיעה. ולא נהיג רבעי בחוצה לארץ אלא בכרם אבל לא בשאר אילנו' כן דעת התוס' והר"ז הלוי ז"ל ור' אחא משבחא ז"ל מוסיף עוד לומר דאין רבעי אלא בכרם אבל בגפן יחידית לא. והרמב"ן ז"ל חלק עליו והרמב"ם ז"ל למד מק"ו אסוריא שאין רבעי נוהג בח"ל כלל אפי' בכרם דיש לזה הוכחה מהירושלמי ומצאתי בס' יורה דעה שהרב ר' אשר ז"ל הוא מסכים לדעת הגאונים ז"ל דבכרם מיהא נוהג ברבעי בח"ל. ויש הברכה שאין בה דין ערלה כגון שעדיין הוא יונק הבן מן האב ולא נפסק והכי מוכח בירושלמי ויש הרכב' שאין בה דין ערלה כגון שסבך ילדה בזקינה, א"נ ילדה בילדה (לפי מט"ו שנשוני) [לכי מטו שלש שנים] לילדה ראשונה בטלה אידך לגבי דידה, אבל אם הראשונה היתה נטועה לסייג ולקורות א"נ שהרכיב ע"ג אילן סרק אע"פי שאינו רשאי יש בו דין ערלה. והרמב"ן ז"ל חזק המנהג שלנו עכשיו דבשום ענין לא נהגינן ערלה בהברכה והרכבה כלל בחוצ' לארץ וכן דעת הרא"ש ז"ל.
<h2>דף י.</h2>
אמר רבא ק"ו ומה נדה שאין תחלת היום עולה לה בסופה סוף היום עולה לה בתחילתה שנים שיום אחד עולה להן בסופן אינו דין שיום א' עולה להן בתחלתן וז"ל רש"י ז"ל ומה נדה וכו' שנא' שבעת ימים תהיה בנדתה תהיה בנדתה כל ז' ולא תאמר מקצת יום שביעי [כ]כולו ותטבול ביום, סוף היו' עולה לה בתחילתה שאם ראתה סמוך לשקיעת החמה עלה לה יום זה כז' ימי נדה ואינה צריכה למנות (לה) [אלא] ששה והוא, בנדה דאורייתא קאמר שאינה זקוקה למנות ז"נ שלא הצריכה תורה ספירת ז"נ אלא לזבה אבל לנדה אפי' ראתה כל שבע' ופסקה יום ז' עם שקיעת החמה טובלת לערב, ומיהו עכשיו החמירו בנות ישראל על עצמן להחזיקן ספק זבות לטעון ז"נ ואין יום שפוסקת עולה למנין ז'. והרבה טעו (בשבועה) [בשמועה] זו ללמוד מכאן לספור יום שפוסקת בו ועולה למנין ז"נ שהיו מפר(י)שין סוף יום העולה לה בתחלתה סוף יום שפוסקת בו עולה ליום ראשון של ז' ימי נקיים וזה מדת בנות כותים היא ששנינו בהן יום שפוסקת בו עולה למנין ז' וסופרת עכ"ל רש"י וכתבתיו לפי שטועים בו רבים.
<h2>דף יב:</h2>
המודר הנאה מחבירו לשנה מונ' י"ב חדש מיום ליום, ואם אמר לשנה זו אפי' לא עמד אלא בכ"ט באלול כיון שהגיע יום א' בתשרי מותר ואע"ג דלא קי"לן דיום אחד בשנה חשוב שנה הכא שאני משו' דלצטערי נפשי' קא מיכוין והא אצטער, ואימא ניסן בנדרי' הלך אחר לשון בני אדם.
<h2>דף טו:</h2>
תנו רבנן אילן שחנטו פירותיו וכו' אמר ר' יוחנן נהגו העם בחרובין כר' נחמיה איתביה וכו' ולימא ליה אנא אמינא לך מנהגא ואת אמרת אסורא משו' דאמרי' לי' במקום איסורא כי נהגו מי שבקי' להו. מכאן יש להוכיח מילתא שאין להעמיד המנהג במקום שיש איסור ולא אמרי' בכיוצא בזה מנהג מבטל הלכה, ואין צ"ל שאם נהגו היתר בדבר איסור בלי שום סמך שום סברא בעולם, אלא אפי' נהגו בזה וסומכין להן על חכם אין שומעין להן שכיון שנתבטלו דברי אותו חכם מפני שרבו חבריו עליו הרי הן כמו שאינן כלל. מיהו דווקא במקום שאינו מקומו של אותו חכם אבל במקום שהוא מצוי יכולין הן להתיר ע"פ רבן, והא דלא פריך בגמ' דאדר' יוחנן במקומו של ר' נחמיה קאמר היינו משום דקושטא הוו ידעי דבכל מקום קאמר אפי' שלא במקומו של ר' נחמיה, ועוד שאלו במקומו קאמר לא שייך למימר נהגו דהוראה גמורה היא. וראיתי לתשובה דהרשב"א ז"ל שהוא מתיר לאנשי מקום שקבלו עליהן להתנהג על פי פוסק אחד לעשות כדבריו בקולותיו אע"פ שחולקין עליו ומבי' ראיה מדאמרי' במקומו של ר' אליעזר היו כורתין פחמין לעשות איזמל בשבתות וראיות אחרות הביא וכן ראיתי תשובה אחת בשם הרא"ש ז"ל שהשיב במורדת אחת שכפו את בעלה לגרש אותה על פי הרמב"ם ז"ל ואמר שכיון שנעשה מעשה על פיו שאין להחזיר הדבר.
<h2>דף טז.</h2>
בארבעה פרקים העולם נדון בפסח על התבואה ומשום הכי אמרה תורה הביאו לפני(ו) עומר בפסח לפי שהוא זמן תבואה. ובעצרת על פירות האילן ומשום הכי אמרה תורה הביאו לפני שתי הלחם בעצרת לפי שהוא זמן פירו' האילן וי"א דאיתא כמאן דאמר [עץ] שאכל אדה"ר חטה (היתר) [היתה]. וי"א לפי שהן תחלה לבכורים שאין מביאין בכורים קודם שתי הלחם ולי נראה דלפי שהן מהמינין שנשתבחה בהן א"י ארץ חטה ושעור' וגפן וגו' וזמנה הוא עם פירות האילן לפי' אמרה תורה להביא הקודם בפסוק לרצות על הכל שזמנן ביחד, דנראה שדינן של חטים בעצרת נמי הוא עם פירות הארץ ותבואה שנדונת בפסח היינו שעורים וכל זרעא חרפא דדמי ליה שהוא זמנן, אבל חטה למה תדון בפסח ואין זמנה עדיין שאינה מתברכת עם העצרת וכן מצאתי בתוספתא דתניא התם אמרה תורה הבא שעורים בפסח שהוא פרק שעורים שתתברך עליך תבואה הבא חטים שהוא פרק חטין שיתברכו עליך פירות האילן מדתלי טעמא בפרקן, משמע דאינו נדון באותו פרק אלא מי שהגיע פרקו ותבוא' דקתני ברישא היינו אותה תבואה שהיא מתברכת ופירו' האילן דקתני בסיפ' חטין נמי בכללן שהיא מרצה בעצמה ועל פירות האילן וצ"ע. בראש השנה כל באי העולם עוברים לפניו כבני מרון וכלם נסקרין בסקירה אחת שנא' היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיה' ומשום הכי אמרה תורה אמרו לפני מלכיות זכרונות ושופרות. מלכיות כדי שתמליכוני עליכם. זכרונו' כדי שיעלה זכרונכם לפני לטובה. ושופרות כדי שתעלה תפלתך בתרועה לפני. והא דאמרי' אמרה תורה אמרו לפני פי' אמר' תור' תקעו לפני בשופר כמו שתוקעין בשופר לפני המלך ואומרים יחי המלך ואותה תקיעה תעלה לפני לזכרון לפקוד אתכם לשלום כמלך המקלס על עבדיו העובדים אותו, ומשו' הכי תקנו חכמי' פסוק מלכיות זכרונו' ושופרות אבל ודאי פסוק מלכיו' זכרונות שופרות א"א מדרבנן כדאי' בפ' בתרא דמכילתא [ל"ד ע"ב]. וניחא לי לפרושי הכי מלמימר דאמרה תורה לאו דווקא, משום דבירושלמי בפרקין מוכח מהכא דהאי תנא ס"ל נסוך המים בחג דבר תורה משום דאמרה תורה נסכו לפני וכו' אלמא תורה דווקא. ובחג נדונין על המים ומשום הכי אמרה תורה נסכו לפני מים בחג לפי שהוא פרק גשמים ומצאתי בתוספתא דסוכה פרק לולב (הגזול) דוחה [ספ"ג] דמוכח לה מקרא דכתיב והיה אשר לא יעלה מאת משפחות האדמה לירושלם להשתחוות למלך ה' צבאות ולא עליהם יהיה הגשם, כלומר שאותן משפחות שלא יבאו לחוג את חג המצות ולנסך מים בחג בירושלם דבחג הסוכות משתעי קרא לא יתברכו להם גשמי' של שנה ולא עליהם יהיה הגשם. ואדם דנדון בר"ה מאי שנה דבשלמא כולהו כל אחד נדון בזמנו אבל כל אדם כל זמנו שוה בדינו בכל השנה כולה י"א לפי שאדה"ר נברא בר"ה כדאיתא בפרקי דרבי אליעזר ובו ביום חטא ובו ביום נדון ואמר הקב"ה סימן זה לבניך כשם שעמדת לפני בדין ביום זה ויצאת בדימוס כך עתידין בניך להיות עומדין לפני בדין ביום זה ויוצאין בדימוס ואף בשמים יש אות כי מזל החדש הוא מאזני' כי בו פלס ומאזני משפט לה' ומכאן סמך לקום באשמורת בכ"ה באלול לפי שבו היתה התחלת בריאת העולם, וכשחל ביום א' אתי שפיר, והאידנא לא מיקלע לפיכך מקדימין בהרבה מקומות יום א' שקודם כ"ה באלול כמו שהבריאה היתה ביום א', אלא כשחל כ"ה יום ה' דכיון דיום ב' הוא ביום ששי כמו שנברא אדה"ר דמי קצת לזמן הבריאה [אמ"ה מנהגינו בכאן באלגזאיר יע"א לקום באשמורת לעולם אפי' בשבת הסמוכה לר"ה אפי' תבא ר"ה בב"ג ע"כ]. וי"א דאדם נדון בר"ה משום דמ' יום אחרונים שעמד משה בהר התחילו בר"ח אלול וכלו ביוה"כ, ולפי שבו ביום נתרצה הקב"ה לישראל ולמשה לפיכך הוקבע יום מחילה לישראל, ולפ"ז אין סמך אלא לגזר דין שיחתם ביו"הך אבל לר"ה שיהא לתחל' דין אין סמך, ואפש' שמאותו יום ואילך התחיל הקב"ה להתרצות למשה וביוה"כ נתרצה לגמרי ולפי זה אין לקום בכ"ה באלול באשמורת דמה ענין זה למאן דס"ל דלאו בתשרי נברא העולם ועל זה נהגו בקצת מקומות לקום בי' ימי תשובה בלבד והוא יותר נכון ויש מקומו' שמתחילין לקום בר"ח אלול וכלו ביוה"כ ולפי שבו ביום נתרצה הקב"ה לישראל ומאותו יום התחילו מ' יום אחרונים וזה היה יותר נכון מהכל אלא שלא נהגו בהרבה מקומות דלא רצו למיקם בהכי, ומפני זה ג"כ נהגו באשכנז לתקוע בכל אלול בשופר בבקר ובערב מפני שמצאנו בפרקי ר' אליעזר פ' מ"ו ר' יהושע בן קרחה אומר ארבעי' יום עמד משה בהר וכו' בר"ח אלול אמר הקב"ה למשה עלה אלי ההר' והעבירו שופר בכל מחנה ישראל שהרי משה עלה להר שלא יטעו עוד בע"ז והקב"ה נתעלה באותו שופר שנאמר עלה אלהים בתרועה וכך התקינו חכמים שיהיו תוקעין בר"ח אלול בכל שנה ושנה כדי להזהיר ישראל שישובו בתשובה שנא' אם יתקע שופר בעיר והעם לא יחרדו וכדי לערבב את השטן שלא להשטין ע"כ.
תניא תבואה שאירע בה קרי או אונס קודם הפסח נדונת לשעבר אחר הפסח נדונת להבא, פי' פסח זה שעבר עכשיו מקרוב ואדם שאירע בו קרי או אונס קודם יוה"ך נדון לשעבר לאחר יוה"ך נדון להבא אמר רבא ש"מ תרי דיני מתדנא אמר אביי הילכך כדחזי אינשי דמצלח זרע' אפלא ליקדם וליזרע חרפא דמקמי דמטי למדייניה קדים וסליק ובעו בירושלמי [ה"ג] ר' חייא בר בא תבואה שלקת ערב פסח מאי זה דין היא לוקה אין תומר מן שת(ה)א (דלעת) [דעלת] עד כדין לא עלת אין תימר מן שתא דנפקת הכא הוי מורבה כל שתא ומלקה בדין. אלו שהם מתים בין ר"ה ליוה"ך מאי זה דין הם מתים אין תימר מן שתא דעלת עד כדין לא עלת אין תימר מן שתא דנפקת הוון (מוברין] [מורבין] כל שתא וממית כדון, ולא שמיע אמר רבי כרוספדאי בשם ר' יוחנן שלש פנקסיאות הן אחת של צדיקים גמורין ואחת של רשעים גמורים ואחת של בינוניים צדיקי' גמורים כבר נטלו אפופסי של חיים מר"ה זו של רשעים גמורים כבר נטלו אפופוסין שלהן מר"ה זו של בינוניים כבר נתן להם עשרה ימים שבין ר"ה ליום הכפורים אם עשו תשובה נכתבין לחיים עם הצדיקים ואם לאו נכתבין עם הרשעי' ומה טעם ימחו מספר חיים מספר אלו הרשעים וכו' ונראה שהם תירצו שזה שמת בין ר"ה ליוה"ך כבר נגמר דינו בר"ה שהרי רשע גמור היה וכאלו אמר מאן דאמר הכי כלזמר בין ר"ה ליוה"ך לא חש לקמחיה דלא מבעיא ליה למימר הכי, אבל העיקר הבעיא לא איפשיטא דאכתי איכא למבעי מת ערב ר"ה למה האריך ברעתו עד עתה, ומסתברא ליה דלא קשיא מידי שלא היה דינו זה של מת עכשיו למות עד עתה דאי זה טובה שעשה נתנה לו חיי שנה. אבל אי קשי' תבואה זו מה הועיל לבעליה אריכות' עד עתה ולמה לא היתה נחלה מבוהלת בראשונה מכיון שאחריתה לא תבורך, ואפשר לתרץ בזה שכך חייב הדין שלא ללקות מתחלה כדי שיהיה פנאי לבני העולם לחזור בתשובה ולקרוע גזר דינן דהא קי"ל דגזר דין דצבור מקרע בתשובה ואפי' דיחיד אפשר באותן ד' דברים צעקה צדקה וכו'. כשנכנסין לדין ישראל נכנסין תחלה ואחר כך א"ה. מלך וצבור מלך נכנס תחלה מקמי דלא ליפוש חרון אף, א"נ דלא אורח ארעא למיתב מלכא מאבראי.
ואע"ג דתנן במתני' דאדם נדון בכל יום ר"ה אין גזר דינו נחתם אלא ביוה"כ, והנך כלהו נדונין כל אחד בזמנו וגזר דין נחתם מיד הכי אסיק' בגמ' לתנא דידן. ואיכא תנאי אחריני איכא מאן דאמר הכל נדונין בר"ה וגזר דין שלהן נחתם ביו"הכ, ואיכא מ"ד דהכל נדון בר"ה וגזר דין נחתם כל א' בזמנו בפסח על התבוא' ובעצרת על פירות האילן ובחג על המים ואדם ביוה"ך ובירושלמי אמרי' מתני' כמאן דאמר כולן נדונין בר"ה וגזר דינן נחתם כל אחד ואחד בזמנו דתנינן ובחג נדונין על המים ע"כ בירושלמי אבל בגמר' דילן לא אסיקנא הכי דאי הכי מתני' קתני אגזר דין ואי הכי קשיא אדם דתנן בר"ה כל באי עולם וכולי דהא גזר דין שלו ביוה"ך הוא אבל אסיקנא דמתני' תנא דבי שמואל הוא דאמר בפסח על התבואה וכו' ואדם נדון בר"ה וגזר דין שלו נחתם ביוה"ך וכי קתני אתחלת דין, וגם הראי' שהביא הירושלמי איני מבין אותה. ואיכא תנאי דאית להו דאדם נדון בכל יום ובכל שעה, ולדידהו אתי שפיר האי דמצלינן אקצירי כלומר חולים ומריעי ת"ח שתשש כחן מהלמוד דאלו לתנא דמתני' כיון דגזר דין דיחיד לא מיקרע מאי אהניא צלותן, ומיהו הא אסיקנא בגמ' דא"ה ממעטת הפורענות דאמר ר' יצחק יפה צעקה לאדם בין קודם גזר דין בין לאחר גזר דין, ותמהני דמשום אידך (דבי) [דר"י] הוא מצי לצלויי דאמר [ט"ז ע"ב] ד' דברים מקרעין גזר דינו של אדם ואלו הן צעקה צדקה וכו', וניחא לי דמשום ההיא ה"מ לדידהו דקצירי ומריעי דתפלתן יותר מקובל' מתפלת אחרי' עליהם כדכתיב [בראשית כ"א] כי שמע אלקים את קול הנער באשר הוא שם אבל אנן דמצלינן עליהו היינו דמשום דיפה צעקה בין קודם גזר דין ובין לאחר גזר דין, א"נ א(י)גזר דין שיש עמו שבועה דלא מיקרע א"ה יפה צעקה למעט הפורענות, ובהכי מיתרצן הני תרי מימרי דר' יצחק דאמר יפה וכו' דאי לא קשי' דידיה אדידיה דהתם אמר דמקרעין לגמרי והכא אמר יפה אלא ודאי כדאמרן דמשמע דר' יצחק ס"ל דגדולה צעקה מהתשובה דבתשובה אינה מקרעת גזר דין אלא ברבים וצעקה אפי' ביחיד ולפנינו אאריך בזה בס"ד, ולפי זה אפשר דלא ס"ל לתלמוד' הכי ומשום הכי נמי אייתי אידך דר' יצחק דאתיא אליבא דהלכתא ושבקה לההיא וצ"ע. וגרסי' פירוש' דמילת' דרב אמרה כלם נדונין בר"ה וגזר דין שלה' מתחתם כל אחד וא' בזמנו דתני בתקיעה דרב זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון וכו' ועל המדינות בו יאמר איזו לחרב איזו לשלום וכו' ע"כ מצאתי בירושלמי [ה"ג] ונ"ל דהכי פירושו מדאשכחן בסדור ברכות של רב שהיה אומר על המדינות בו יאמר איזו לחרב וכו' מכלל דס"ל דתבואה והפירות והגשמים הכל נדונין בר"ה אי הוי רעב אי שבע אלא שגזר דינן נחתם בזמנן, ובודאי דלכ"ע אדם שנדון בר"ה להני נדון לחיי צער או לחיי ריוח מרעב ושבע ומאי דאמרי' דבשאר פרקים נידונין ה"מ היינו לכל העולם בכלל ואפשר שיהיה העולם בכלל בצער ויחיד בריוח וכן בהפך ודינו של יחיד הוא נדון בר"ה ויגזר דינו ביוה"ך, אבל מדתני דעל המדינות בו יאמר וכו' משמע דס"ל דהכל בר"ה דמדינות רבים נינהו.
מנהג לתקוע בשופר של איל אעפ"י ששופר של שאר מינין כשרין חוץ של פרה כדלקמן [כ"ו ע"א], ונהגו כן כדי (שיחזור) [שיזכור] לנו הקב"ה עקידת יצחק בן אברהם ומעלה עלינו עקידת עצמינו. אמר ר' יצחק למה תוקעין בר"ה למה תוקעין רחמנא אמר תקעו אלא למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין ותוקעין ומריעין כשהן עומדין הן עקר א"כ למה להם להקדים ולתקוע מיושב כדי לערבבו וכו', פי' להכניע היצר כדכתיב אם יתקע שופ' בעיר ועם לא יחרדו דשטן זה יה"ר כדאי' בבא בתרא [ט"ז ע"א], א"נ שטן ממש כמו שכתב בעל הערוך דגרסי' בירושלמי כתיב בלע המות לנצח וכתיב והיה ביו' ההו' יתקע בשופר גדול כדמשמע קול שופר זמנא חדא בהיל ולא בהיל וכי תנון ליה אמר ודאי ההוא שופרא דתקע שופר גדול מטא זמניה להתבלע ומרתיע ומתערבב ולית ליה פנאי למעבד קטגוריא ע"כ, ואשכחן באיוב דשטן למד עליו קטגוריא ביום ר"ה כמו שדרשו בפסוק [איוב א'] ויהי היום ויבאו בני האלקים. ונ"ל דמשום הכי אקדימו אותן שמיושב לפי שהיה מעורבב כבר באותן שהן על סדר ברכות שהן עיקר, ומצאתי הוכחה לזה בסדר רב עמרם דאמר הכי אתקין ר' אבהו בקסרי תשר"ת תש"ת תר"ת וכל כך למה כדי לערבב את השטן דאמר ר' יצחק למה תוקעין בר"ה וכו' ע"כ, משמע דתקיעת דמיושב כדי לערבב את השטן הן. ומיהו אפ"ה אם יוצא ידי חובתו בהן אפי' למאן דאמר מצות צריכו' כוונה דאע"ג דאותן שעל סדר ברכות הן עיקר מתכוונין הן לצאת בהם, וכן מצאתי בה"ג בלשון ההוא. והר"ן ז"ל כתב כדי שלא יתרשלו בהן אם יניחום לבסוף כיון שאינן אלא לערבב אבל עכשיו לא יתרשלו באותן שהן על סדר ברכו' אעפ"י שכבר יצאו ידי חובתן באותן שמיושב דהא על סדר ברכות הן עקר ולא יתרשלו בהן. ויותר היה נראה לומר לפי שמעיקרא קודם שמד הראשון היה מתקיע ביוצר ואחר קריאת התורה היו מערבבין השטן ועכשיו שהחזירו אותן תקיעות של יוצר למוסף מפני השמד וכדאי' לקמן במכילתין [ל"ב ע"ב] אותן שמיושב ולא זזו מקומן. ובמאי דמוסיפין למתקע ליכא משום בל תוסיף אע"ג דלעבור בזמנו לא בעי כוונה וכדאסיק רבא פרק ראוהו ב"ד [להלן כ"ח ע"ב], משום דלא שייך בל תוסיף בעשיית המצוה שתי פעמים אא"כ תוסיף בעצם כגון ה' אלהי אבותיכם יוסף עליכם אלף פעמים בברכת הנהנין אבל אם בירך וחזר ומברך או אם נטל לולב חוזר ומברך לא.
<h2>דף טז:</h2>
וא"ר יצחק כל שנה שרישה בתחילתה כלומר שמברכין בתפלה ובתחנונים ידבר רש מתעשר' היא בסופה דכתיב מראשית השנה מרשי' כתיב ועד אחרית השנה מכלל דאית ליה אחרית. ואמר ר' [יצחק] אין דנין את האדם אלא לפי מעשיו של אותה שעה שנאמר כי שמע אלקים את קול הנער באשר הוא שם. ואמרו בב"ר [פר' נ"ג, י"ד] אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבש"ע מי שעתידין בניו להמית בנ[י]ך בצמא אתה מרחם אמר להם באותה שעה צדיק הוא או רשע אמרו לו צדיק אמר להם באשר הוא שם איני דן את האדם אלא בשעתו. וגרסי' בירושלמי [ה"ג] חבירהון דרבנן (בניו) [בעו] ואין הקב"ה רואה את הנולד ולמה צריך להמתין לבינוניים עד יוה"ך ידונם עכשיו ויכתוב ויחתום ע"פ מה שימצא להם ביוה"ך אם חיים אם מיתה והשיבו ולא שמע אמר רבי סימון בשם ר' יהושע בן לוי אין הקב"ה דן את האדם אלא בשעה שהוא עומד בה ומה טעם כי שמע וכו'. ואמר ר' יצחק כל שנה שאין תוקעין בתחלתה וכגון שלא חל ר"ה בשבת כן כתוב בה"ג מריעין לה בסופה דלא איערבב שטן, וסימן לדבר אין "שטן "ואין "פגע "רע שופ"ר ר"ת. ואמר ר' יצחק שלשה דברים מזכירין עונותיו של אדם קיר נטוי ומוסר דין על חברו כגון האומר ישפוט ה' ביני וביניך ואיכא בי דינא בארעא א"נ ליכא בי דינא בארעא דידעי ליה אודועי לחבריה שיש לו כך וכך עליו אם פייסו מוטב ואם לא ימסור דינו לשמים, אבל בלאו הכי מזכיר עונותיו אם הוא כדאי להיות דיינו הקב"ה וע[י]ון תפלה כגון שהוא סמוך לתפלתו ובוטח שהיא נשמעת, אבל יש עיון תפלה אחר שאינו מזכיר עונותיו של אדם והיא עבירה שאין אדם ניצול ממנה כדאיתא פרק גט פשוט [ב"ב קס"ד ע"ב] והוא שאינו מעיין בתפלתו להתפלל בכונה ואין אדם ניצול מזה וכדאיתא בירושלמי דברכות [פ"ב ה"ד], ויש עיון תפלה שהוא טוב והוא המכוין בתפלתו יפה ואוכל פירות בעול' הזה והקרן קיימת לעו"הב כדאי' בפ' מפנין [שבת קכ"ז ע"א].
ואמר ר' יצחק ארבעה דברים מקרעין גזר דינו של אדם צדקה צעקה שנוי השם שנוי מעשה כלומר שב מרעתו ונ"ל דהאי בתשובה מקרעת גזר דין [לקמן י"ז ע"ב] ה"מ בצבור אבל ביחיד לא כדאמרינן לקמן [שם] השב בנתיים וכו', והיינו דמוכחינן לה מאנשי ננוה דכתיב וירא אלקים כי שבו מרעתם ומדרכם הרעה ואנשי ננוה צבור נינהו, ובהא עדיפ' שנוי השם דאפי' ביחיד מקרע גזר דינו כדילפינן מאברהם, ואפשר כיון דנפקי רבים מיניה כרבים דמי כדאמרי' גבי שרה לקמן במכלתין [ל"ב ע"ב] ואין זה במשמע, אבל צדקה אפי' ביחיד מקרע גזר דינו דקרא דוצדקה תציל ממות לאו בצבור איירי ונראה לי הטעם דאע"ג שהתשובה היא גדולה עד שמגעת עד כסא הכבוד כיון שנתאחר מלעשותה עד שיגזר דינו אינו בדין שיקרע גזר דינו שאינו מתקין את עצמו אלא באותו דבר עצמו שנתקלקל והיה לו למסר בזה קוד' גזר דין אבל כשהוא מתקן את עצמו בדברים אחרים כדאי הוא דתקרע גזר דינו שהרי גילה דעתו שלא מפני היראה הוא הולך בדרך טובים אלא שהוא מקבל עליו עבודת השי"ת בלב שלם וראוי הוא שימחול עונו ושיקרע גזר דינו, ודומה זה למי שעבר על גזירת מלך ונתחרט ובקש מהמלך מחילה שאם נתחרט קודם גזר דין המלך מוחל לו ואם עמד במרדו עד אחר גמר דין ואח"כ נתחרט אינו בדין שימחול לו המלך אבל אם עשה נחת רוח למלך להשלמת רצונו אז המלך תשוך חמתו ומתרצה לו. וקשיא לי היכי אמר ר' יצחק דצעקה מקרע' גזר דינו של אדם מדכתיב ויצעקו אל ה' בצר להם והא אמרי' לקמן [י"ז ע"ב] על צעקה קודם גזר דין (וענין) [נענין] לאחר גזר דין אין [נ]ענין כיחידים נינהו אפשר דר' יצחק תנא והוא פליג דאפי' לאחר גזר דין היא ורבים נינהו, א"נ אע"ג דיחידים נינהו פליג ואמר דצעקה מהניא ליחיד אפי' לאחר גזר דין ולפי זה כיון דאמרי' דמצי למיפלג אתנאי אפשר למימר בשנוי מעשה פליג ואמר דאפי' ביחיד מהני ולית ליה ההיא דהשב בנתיים מוחלין לו וכו' וצ"ע. וי"א אף שנוי מקום שנאמר לך לך מארצך ואידך ההוא משום זכותא דא"י. אמר ר' [יצחק] חייב אדם להקביל פני רבו ברגל שנא' מדוע את הולכת אליו לא חדש ולא שבת מכלל דבחדש ושבת מחייב ומבעי ליה למיזל ותאמר שלום.
גרסינן הכא בירושלמי [ה"ג] אמר ר' סימון כתיב כי מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו ר' חמא בר חנינא ור' הושעיא חד אמר איזו היא אומה כאומה הזו בנוהג שבעולם אדם יודע שיש לו דין לובש שחורים ומתעטף שחורים ומגדל שערו שאין יודע היאך דינו יוצא אבל ישראל אינן כן אלא לובשין לבנים ומתעטפין לבנים ומגלחין שערן ואוכלין ושותין ושמחין שהן יודעין שהרבה נעשה להם נסים. (ענין המסתפר בר"ה וללבוש לבנים ולאכול ולשתות ולשמוח בר"ה וענין המתענין ביום שני של ר"ה). וחד אמר איזו אומה כאומה זו בנוהג שבעולם השלטון אומר הדין היום ולסטין אמר הדין למחר למי שומעין לא לשלטון אבל הקב"ה אינו כן אלא אם יאמרו ב"ד היו' ר"ה הקב"ה אומר למלאכי השרת העמיד' במה יעמדו סנגורין יעמדו קטיגורין שאמרו בני היום ר"ה, נמלכו ב"ד לעברו למחר הקב"ה אומר למלאכי השרת העבירו במה יעברו סנגורין יעברו קטיגורין שנמלכו בני לעבר' למחר ומ"ט כי חק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב אם אינו חק לישראל כביכול אינו משפט לאלקי יעקב מכאן סמכו להסתפר ערב ר"ה וללבוש לבנים בר"ה ולשתות ולשמוח, וזה תשובה למתענין בו ומקרא מלא דבר הכתוב בעזרא [נחמיה ח'] אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו כי קדוש היום לאדוננו ואל (העצה) [תעצבו] כי חדות ה' היא מעוזכם ור"ה היא ואין צ"ל בשבת בנתיים שאסור להתענות ואעפ"י שמקצת גאונים ז"ל התירו אינו נכון, ואף ביום שני של ר"ה אין להתענות שכל הדברים הנוהגין בראשון נוהגין בשני, אבל ערב ר"ה נהגו חסידים ואנשי מעשה להתענות ויש לזה סמך במדרש ר' תנחומא פ' אמור אל הכהנים ולקחתם לכם ביום הראשון והלא ט"ו הוא אלא ראשון לחשבון עונות בשם ר' לוי משל למדינה שחייבת מס גדול למלך ולא היו פורעין הלך לגבותה עד שנתקרב בעשרה מילין יצאו גדולי העיר לאפנוי של מלך ואמרו לו אין לנו מס ליתן הניח להם שליש נתקרב יותר אל העיר יצאו בריוני העיר לקראתו והניח להם שליש נתקרב יותר מעט אל העיר הניח להם הכל, המלך זה הקב"ה בני המדינה אלו ישראל המסגלין עונות בכל שנה ערב ר"ה הגדולים מתענין ומותר להם שליש העונות בי' י"ת הבינוניים מתענין ומותר להם שליש העונות ביוה"ך מתענין הכל ומותר להם הכל. וגם מפני זה מתענין קצת בני אדם בי' י"ת אבל אינו חובה די"ת מיקרו ימי צום לא מיקרו, והכי מוכח בגמ' דיום שלאחר ר"ה שהוא יום שני לחדש מותר להתענות כמו שאכתוב בסמוך וה"ה לשאר ימים. ומאי ראשון ראשון לחשבון עונות אמר הקב"ה מאי דהוה הוה מכאן ואילך חושבנא ומחסדי השם עלינו נתן לנו מצות סוכה ולולב ושמחת הרגל כדי להרבות שכרנו בתחלת השנה ולא נשוב להתגאל בעונות ככלב שב על קיאו ברוך שבחר בנו מכל האומות. וגרסינן בירושלמי דנדרים פ' הנודר מן הירק ר' יונתן צם כל ערבות ר"ה, מכאן יש להוכיח להתענות ערב ר"ה. ובתעניות פרק סדר תעניות כיצד [ירושלמי פ"ג ה"ג] כל סביבותיה מתענות ולא מתריעות שכן מצינו ביוה"ך מתענין ולא מתריעין ר' עקיב' אומר מתריעות ולא מתענות שכן מצינו בר"ה מתריעין ולא מתענין ומכאן יש הוכחה לאיסור תענית בר"ה. ובפ"ק דר"ה [י"ט ע"א] אמרי' דיום שלאחר ר"ה מותר לו להתענות ואם הוא אסור משום דר"ח הוא דבר תורה ודברי תורה אינן צריכין חזוק הא ר"ה עצמו אסור והיינו דתעניות (בפ') [פ"ב (ירושלמי) ב]כל מתענין חוץ משבתו' וי"ט ור"ח וחולו של מועד וחנוכה ופורים ור"ה הוא י"ט ור"ח אין להתענות.
אמר ר' כרוספדאי אמר ר' יוחנן ג' ספרים נפתחין בר"ה אחד של צדיקים גמורים וא' של רשעים גמורים וא' של בינוניים, של צדיקים גמורין נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים פי' ה"ה לכל מידי טובות, רשעים גמורי' נכתבין ונחתמין לאלתר למיתה וה"ה לכל מיני צער, בינוני' תלויין ועומדי' מר"ה עד יוה"ך זכו נכתבין לחיים לא זכו נכתבין למיתה, לפי' אלה שחבו או בעבירה או בבטול מצות עשה אחת או שנתעצל מלעשות תשובה שהיא מ"ע בימים אלו, אבל אם נשארו בנוניים כגון שעשו מצוה אחת ששקולה כנגד מצות ביטול התשובה אינן נכתבין למיתה דהא קי"ל כב"ה דאמרי דשלש כיתות ליום הדין ורב חסד מטה כלפי חסד דמסתברא ליה דכי היכי ביום הדין מטה כלפי חסד ה"נ ביום ר"ה וצ"ע, וכן נראה מפירוש הגאון ז"ל מעביר לקמן, הילכך אם לא זכו אבל חבו ועונותיהן מרובין מזכיותיהן והרי הן רשעים גמורים נידונין למיתה ביוה"ך. ומוכחי מקראי דשלש ספרים נינהו מדכתיב ימחו מספר חיים וגו' א"נ מדכתיב ואם אין מחני נא מספרך וגו', וכלהו קראי מוכחי דרחמנא כתיב זכותא דצדיקי וחובי דרשיעי על ספרא בצדיקי כתיב וישמע ויכתוב בספר זכרון וגו' וברשעי כתיב וחטאתם מלפניך אל תמחה וגו', וה"נ מוכחי דשקלי להו במאזני משפט כדכתיב ישקלני במאזני צדק וכתיב פלס ומאזני משפט וכתיב במאזנים לעלות וכו'. האי צדיקים גמורים ורשעים גמורים ובינונים דקאמרינן לא לפי חשבון זכיות ועונות הוא שהרי אנו רואין כמה צדיקים מתים וכמה רשעים חיין, אלא צדיקים בדינן קאמרי מדכתי' והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע וכו' שיש רשעי' שעושין מקצת מצות שהקב"ה נותן להם שכרן בעוה"ז וכותבן לחיי' והרי אלו אע"פ שהן רשעי' יצאו צדיקים בדין זה וכן יש צדיקים שעושין קצת עבירות שחייבי' עליהם מיתה שהקב"ה נפרע מהן לעול' זה וכותבין למית' והרי אלו יצאו בדין זה רשעי' גמורים אעפ"י שהן צדיקים גמורין וזוכין לג"ע, והראב"ד ז"ל יש לו דרך אחר' בהשגותיו. ונראה דהא דר' יוחנן אתיא אליבא דתנא דמתני' דפ"ק דקדושין [ל"ט ע"ב] דאמר דכל העושה מצוה אחת יתירה על זכיותיו מטיבין לו וכו', אבל ר' יעקב דאמר התם מריעין לו ודומה כמי ששרף כל התורה כולה משום דשכר מצות בהאי עלמא ליכא א"כ אין צדיקין חיי' ואין רשעים מתים ולא בינו[נ]יים נתלין דמאי מהני להו תלייתן שאפי' זכו מריעין להם, דמעתה לאו טובי העוה"ז תלוי במצות ועבירות אלא במזלא תליא מילתא דאמר רבא בפ' בתרא דמועד קטן [כ"ח ע"א] בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא, דאפי' במתני' דארבעה פרקי העולם נדון פליג ר' יעקב דהא דאמרה תורה הביא עומר וכו' אין שכרו בעולם הזה אלא בעולם הבא ונראה שאפשר לקיים דשכר מצות בהאי עלמא נמי איתא והעושה מצות ועבירות נותנין לו שכר המצות ונפרעין לו ממנו מן העבירות כגון דעבדין ליה יום טב ויום בש כדאית' התם בקדושין, אלא שהדבר נמסר לדינו של הקב"ה שיש עבירה אחת קטנה מכרעת למיתה לצדיק גמור כחטאו של אדון הנביאים ויש זכות אחת מכרעת לחיים לרשע גמור שנא' הראית כי נכנע אחאב מלפני וגו', ומה שראה ר' יעקב מעש' באיש שקיי' כבוד אביו ושלוח הקן ולא ארכו ימיו אפשר שכבר נידון למיתה בר"ה שעבר וא"א לקרוע גזר דינו לשלם שכרו בעוה"ז ונשתלם לו לעוה"ב, א"נ ס"ל לה"מ דשכר מצות המפורש בתורה ליתיה בהאי עלמא אבל מודה הוא דיש לו טובה קצת בעוה"ז ועל אותו שכר הוא נידון אבל השאר המפורש בתורה שמור הוא לעולם שכולו ארוך, א"נ אע"ג דס"ל דשכר מצות כלל בהאי עלמא ליכא א"ה העולם נדון בפרקים הללו לטוב ולרע לא ע"פ זכות ולא ע"פ חובה אלא ברצונו של הקב"ה ושלשה ספרים נפתחין בר"ה אלא שאין חילוק הכיתות בזכות או (ו)חובה ואין לנו לידע אין כי אלקי משפט (ולא) [ולו] נתכנו עלילות, ומעשה שראה רבא שעליו אמר בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא משו' דרבא ורב חסדא צדיקי הוו מר מצלי ואתי מטרא ומר מצלי ואתי מטרא רב חסדא חייה תשעין שנין ורבא חיה ארבעין שנין ובי רב חסדא שתין הילולי ובי רבא (שנין) [שתין] תכלי ובי רב חסדא נהמא דסמיד' לכלבא ולא מיתבעי בי רבא נהמא דסמיד' לא משתכח, וכן נמי עובד' דר' אלעזר בן פדת במס' תענית [כ"ה ע"א] דאמר ליה הקב"ה מאי בעית דאחרביה לעלמא ואיבני' דילמא סלקת בשעת' דמזוני, אפשר לומר שדינו של הקב"ה כך גזר מפני קצת עבירות שעשה דאדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא להניחם בעניינים אלא למזלם ושלא לשנות עליהם המזל שלא ינכו מזכיותיהם ומה שראה שהוא רע להן לצדיקי' אינו אלא טובה גמור' להרבות שכרן וכדאמר ר' חנינא בן דוסא לדביתהו התם בעית כלהו צדיקי לוכלו בפתורא דארבע כרעי ואנן בפתורא דתלת כרעי משמע דהנהו צדיקי דלא אתו בשעתא דמזוני אין הקב"ה רוצה לשנות להם המזל בשכר מצותיהן מפני קצת עבירות שעשו א"נ שהצדיקים עצמם ניחא להו שיהא זכותם שמור ולהתנהג ע"פ המזל שלא למעט שכרן בעולם הבא. ורב חסדא דהוה בשעתא דמזוני הועיל לו המזל שלא להצטרך לנכות מזכיות וגם עונותיו לא היו כל כך כדי שיגרמו לשנות מזלו, וגם אורך היומי הבנים וקצורם הכל לפי הקץ הקצוב בעת שנולד דודאי שמואל לא היה חייב כרת שימות בן ב"ן שנים שהיא מיתת כרת כדאיתא התם במועד קטן אלא שהגיע קצו א"נ שהוא רצה בכך וכדאמר במסכת תענית כדי שלא ימות שאול בחייו ויבטלו מעשה ידיו בחייו וכבר הגיעה מלכות בית דוד כדאמר התם נמי כבר דחקא רגליה דבר נתן וכן נמי הבא מדבית עלי הוה ומשום דעסיק בתורה חיה ארבעין שנין כדאיתא בפרקין, וכן נמי אפי' רבא לא קאמר הכי אלא בחיי ומזוני ובני אבל בצרכי אדם מצער וריוח בזכותו תליא מילתא, הילכך אין לזוז לנו מהאי סברא דשכר מצוה בהאי עלמא איכא אלא שאין אנו יודעין היאך הוא השיקול ולא ידעו אלא משפטי ה' אשרי כל חוכי לו ואלו דברים צריכין גדול וניגר ובר ניגר לפריקנון. כל העושה מצוה א' יתירה על זכיותיו מטיבין לו ומאריכין לו ימיו ונוחל את הארץ ארץ החיים דהיינו ג"ע לאחר מיתתו, ואם אותה מצוה יתירה על זכיותיו ה[י]א כבוד אב ואם וג"ח והבאת שלום בין אדם לחבירו דהוי טוב לשמי' וטוב לבריו' אע"פי שאינה יתירה ממש אלא שהיא שקולה היא מכרעת להיות נידון כצדיק גמור, וכן נמי זאת המצוה יתירה שאמרנו אפילו באתה עבירה בידו וניצול הימנה נחשבת לו כמצוה ובסוף המסכת' כתבתי יותר. וכל שאינו עושה מצוה א' אין מטיבין לו ואינו נוחל את הארץ ואין מאריכין את ימיו ואינו נוחל את הארץ ז"ל דה"ק שאינו עושה מצוה אחת יתירה אלא שהעבירות הן יתירות מהזכיות אין מטיבין לו וכו', אבל אם היה שקול הא אמרינן ורב חסד מטה כלפי חסד, ואע"ג דאמרי' בגמ' דבכיבוד אב ואם וכו' אבל אם היתה שקולה מכרעת אבל באינך משמע דאינו מכרעת, והכי מתרצא מילתא שאם היתה משאר מצות לא היה כח בידה להכריע דאכתי רשע גמור שחובותיו מרובין מזכיותיו ובכבוד אב ואם ואינך אחריני מכריעתו להיות שקול וכיון שהוא שקול הקב"ה במדת רב חסד מטה כלפי חסד כך נ"ל וצ"ע. [קידושין מ' ע"ב] לעולם ירא' אדם את עצמו כאלו חציו זכאי וחציו חייב שאם יעשה מצוה א' מכריע עצמו וכל העולם כלו לכף זכות ואם עשה עבירה אחת הכריע כל העולם כלו לכף חובה, ואם יראה אדם עצמו זכאי יתרשל בעשית המצוה ואם ירא' עצמו חייב יתייאש מן הרחמים וע"ז נאמר אל תהיה צדיק הרבה וכו'. צדיק גמור כל ימיו ומרד באחרונה נדון כרשע בתוהא על הראשונות שנא' צדקת הצדיק לא תצילנו ביום רשעו, ורשע גמור כל ימיו ועשה תשובה נדון כצדיק שנאמ' ורשעת הרשע וגו' שאין לך דבר עומד בפני התשובה ואמרינן עלה בפיאה [פ"א ה"א] ובפ' יום הכפורים נמי בגמרין ירושלמי א"ר יוחנן ולא עוד אלא כל העבירות שעשה נחשבות עליו זכיות שנאמר מור ואהלות קציעות כל ביגדותיך כל בגידות שבגדת בי הרי הן לפני כמר ואהלו'. [ירושלמי שם] זכות יש לה קרן ויש לה פירות שנאמר צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו, עבירה שעושה פרי יש לה פירות שנא' ויאכלו מפרי דרכם ושאינה עושה פרי אין לה שנאמ' אוי לרשע רע כי גמול ידיו ה' ישלם לו. מחשב' טובה הקב"ה מצרפ' למעשה שנא' ולחושבי שמו מחשב' רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה שנא' און אם ראיתי בלבי לא ישמע וגו' אבל בע"ז כתיב למען תפוס את בני ישראל בלבבם. וכן הא בפ"ק דקדושין [מ' ע"א]. ומצאתי בפיאה ירוש' [שם] דגרסי' עלה הדא דתימא בישראל אבל באומות העולם חילוף מחשבה טובה אין הקב"ה מצרפה למעשה דכתיב [דניאל ו'] ועד מעלי שמשא הוה משדר להצלותיה ולא כתיב ושזביה, מחשבה רעה הקב"ה מצרפה [למעשה דכתיב (עובדיה א') מקטל מחמס אחיך יעקב] וכי הרגו אלא מלמד שחשב עליו להרגו מעלה עליו הכתוב כאלו הרגו ונ"ל דה"ק מדלא כתיב ושיזביה משמע מקרא דלא שיזביה אלא הרגו ואם מפני שהשליכו לגובה דאריוותא וחשב להרגו. גרסי' בירושלמי במסכת פיאה רובה זכיות ומעוט עונות נפרעין ממנו מיעוט עונות קלות שעשה בע"הז בשביל ליתן לו שכרן שלם לע"הב, (רבו) [רוב] עונות ומיעוט זכיות נותנין לו מתן שכר מצו' קלות שעש' בע"הז כדי להפרע ממנו בע"הב. אבל הפורק עול ומיפר ברית ומגלה פנים בתורה אע"פי שיש בידו כל מעשים טובי' נפרעין ממנו בע"הז והקרן קיימת לו לע"הב. ע"ז וגילוי עריות ושפיכו' דמים ר' יונה ור' יוסי חד אמר כקלות וחד אמר כחמורו' במה אנן קיימין אם באותו שעשה תשובה אין כל דבר עומד בפני התשובה. אלא כדין קיימן באותו שלא עשה תשובה ע"כ.
שלש כיתות ליום הדין הוא היום הגדול והנורא העתיד לבא אחר ימות המשיח אחת של צדיקים גמורים וא' רשעים גמורים וא' של בינוני'. הני צדיקים ורשעי' ובינונים לאו כהנהו דלע[י]ל דג' ספרים אלא צדיקי' ממש שרובן זכיות ורשעי' ממש גמורים שרובן עונות ובינונים הם השקולים, צדיקים גמורי' נכתבין ונחתמין לאלתר לחיי הע"הב, רשעים גמורים נכתבין ונחתמין לאלתר בגיהנם ונדונין שם י"ב חדש ואח"כ עולים למנוחה. כדאי' במשנת עדיות שנא' ורבים מישני אדמת עפר יקיצו אלה לחיי עולם ואלה לחרפות ולדראון עול', בינונים רב חסד מטה כלפי חסד. והרי הן כצדיקים גמורים ולחיי עולם ועליהם אמר דוד אהבתי וגו' המזמור דלותי מן המצות ואע"פי ולי יהושיע. ואם יש במחצית עונות שלהן עון פושעי ישראל בגופן כגון קרקפתא דלא מנח תפילין. וה"ה שהוא מבזה שאר המצות שבגופו כגון ציצית לאפקורוסים אם נמנע מזה מפני גודל המצוה בעיניו אלו הבינונין יורדין לגיהנם מצפצפין ועולין שצועקין מעט מייסורי גיהנם ועולי' לחיי עולם. ועליהן אמרה חנה ה' ממית ומחיה מוריד שאול ויעל. ופניהם דומים כשולי קדרה. רשעים שיש בכלל עונותיהן עון פושעי ישראל בגופן וכן רשעי גוים הפושעין בגופן בעריו' יורדין לגיהנ' ונידונין י"ב חדש לאחר שנים עשר חודש גופן כלה ונשמתן נשרפת וגיהנם פולטתן והרוח זורה אותם ומפזרתן תחת כפו' רגלי הצדיקים שנא' ועסותם רשעים כי יהיו אפר תחת כפות רגליכם אבל המינין והמסורות והמשומדין והאפקורוסים והכופרין בתורה ושאין מודים בתחיית המתים ושפורשין מדרכי צבור ושנתנו חתותם בארץ החיים והוא פרנס המטיל אימה על הצבור שלא לש"ש. ושחטאו והחטיאו הרבים כגון ירבעם בן נבט וחביריו ושפשטו ידיהם בזבול גיהנ' ננעלת בפניהם ונידונין בה לדורי דורות שנא' ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעי' בי כי תולעתם וכו' שאול בלה והם אינן בלים שנאמר וצורם לבלות שאול וכל כך למה לפי שפשטו ידיהם בזבול שנאמ' מזבול לו ואין זבול אלא בית המקדש שנא' בנה בניתי בית זבול לך. ואמר רב יהודה אמר רב כל פרנס המתגאה על הצבור ומטיל אימה יתירה שלא לש"ש אינו מניח (ורוצה) [ורואה] בן לעצמו ת"ח שנא' לכן יירא[ו]הו אנשים לא יראה כל חכמי לב.
<h2>דף יז.</h2>
ב"ה אומרי' ורב חסד מטה כלפי חסד היכי עביד ר' אלעזר אומר כובש שנא' יכבוש עונותינו מצאתי נוסחאות על פירש"י ז"ל מטמין מן העונות תחת כסא הכבוד כדי שיכריעו הזכיות מלשון בהדי כבשי דרחמנא למה לך והכי מוכח בפ"ב דערכין [ח' ע"ב] ע"כ פי' דאמרי' התם דרבא דאמר צדקתך כהררי אל משפטיך תהום רבה ס"ל כרבי אליעזר דאמר כובש כלומר שאין המדה להגביה העונות אלא ליטול מהן אחת כדי שירדו הזכיות. ואפשר היה לפרש כובש כפשטו שהוא מוריד הזכיו' למטה ואתי שפיר משפטיך תהו' רבה, אלא דקרא לא משמע הכי דאמר יכבוש עונותינו והוה ליה למימר לפי זה יכבוש צדקותינו. אבל בירושלמי נראה דמפרשי לה הכי דאמרינן בפאה ירושלמי [פ"א סוף ה"א] א"ר אלעזר ולך ה' חסד (ומשמע שבכף זכות הוא עושה מדת החסד) כי אתה תשלם לאיש כמעשהו ואין לית ליה את יהיב לי' מן דידך היא דעתיה דר' אלעזר דאמר ורב חסד מטה כלפי חסד, משמע שבכף זכות הוא עושה מדת חסד להוסיף, וגם מה שפי' לר' אלעזר מפרשי לה התם לר' יוסי דאמ' נוש' ופי' התם חוטף שטר מן העבירות והזכיות מכריעות הילכך אינו נראה זה הפירוש. ומצאתי נוסחא אחרת מפירש"י ז"ל ופי' הכי כובש את כף המאזנים של זכות ומכריעין את העונות יכבוש עונותינו יכריעם ע"כ והוא עיקר. וי"מ מצומצם כלומר מצמצם העונות להחזיק המיעוט את המרובה ונראה לפי זה שאין זה במשקל דמשקל אינו משתנ' בשביל הכבישה אלא במדה מיירי שנמדוד עונות כובש העונות ומכניסן במקום מועט וקרא דמשפטיך תהום רבה לא אתי שפיר להאי פירושא. ר' יוסי בר' חנינא אומר נושא שנא' נושא עון ועובר על פשע פירש"י ז"ל מגביה כף מאזני' של עון ע"כ. והכי מוכח נמי בפ"ב דערכין [שם] דאמרינן התם דרבי יהודה דאמר אלמלא צדקתך כהררי אל מי יוכל לעמוד מפני משפטיך תהום רבה ס"ל כר' יוסי בר' חנינא דאמר נושא כלומר שהוא מגביה העונות להררי אל. תנא דבי ר' ישמעאל מעביר ראשון ראשון וכך היא המדה פירש"י ז"ל עון שבראשוני' הבאי' (להתם תכף) [לתתם לכף] מעבירו ושומטו שאם היו מחצה על מחצה כיון שחסר א' מהן מכריע הזכות. אמ' רבא ועון עצמו אינו נמחק אלא טמון לצד א' דאי איכא רובא עונות בהדי ההוא עון מיחשוב בהדייהו ונמנה עם הרשעים מעביר ראשון ראשון וגו' פי' רש"י ז"ל כשעושה מצוה א' ועבירה אחת מעבירה מעל פניו וכן בכל העבירות בזמן שעושה מצוה כנגדן וכך הוא המדה והמנהג מקמי דליפוש חרון אף, (אע"ג דאיכא מחצה עונות ומחצה זכיות כיון דאיכא עונות טובא איכא חרון אף) דאע"ג דאיכא מחצה עונות ומחצה זכיות כיון דאיכא עונו' טובא איכא חרון אף ושמא ח"ו מטה כלפי עונות. ורי"ף ז"ל לא פירשם אלא דג' עונות ראשונות ומעבירן כדי שיכריעו הזכיות אם הוא שקול עם אותן שלש עונות אבל מי איכא רובא בלאו דידהו מי חשיב בהדייהו. וכן נ"ל שהוא דעת רמב"ן ז"ל שהוא יסד ברהוטה שלו כך ואמר ורב חסד להעביר חטא ראשון יתחסד לכן בשקלו שכר נגד הפסד עלי הטה חסד, ונראה שהוא כמו שפירש"י ז"ל ומה שכתב אח"כ ענין אחר הוא. והגאון ז"ל פירש בו בענין אחר, ונראה שהגאון סובר שאין זה דווקא בג' עונות ראשונים אלא בכל עונות שהוא עושה אם הוא יהא מהחמורות ולפעמים חוטא בקלות אין הקב"ה חושבן כלל אלא מעבירן אחד אחד וקמא קמא קא בטיל וזה הוא פי' ורב חסד כלומר מעביר שאם הם שקולים יטה כלפי חסד ועון עצמו אינו נמחק שבשעת מיתתו מחשבין זכיותיו אם הם יותר מעונותיו הרי הם כלן בטלין ואם (לו) [לא] כשם (שנתמוטטו) [שנתמעטו] עונות כך היו ממועטין זכיותיו כלם מצטרפין הן לזה ונחשבין, וקרובין דבריו לפי' רש"י ז"ל זה היה נ"ל פירוש הגאון ז"ל אבל יש לר"ן ז"ל ענין אחר בפירושו עיין עליו.
אמר רבא כל המעביר על מדותיו שאינו מדקדק למדוד מדה כנגד מדה למצערין אותו מעבירין לו על כל פשעיו, ואפילו אם נגזרה עליו גזירה של מיתה קורעין לו גזר דינו כדמוכח הכא בפרקין, ומוסיפין לו על ימיו ימים שחסרו (לנסכה) [לנספה] בלא משפט כדמוכח בחגיג' [ה' ע"א], ותפלתו נשמע' כדמוכח בתעניות [כ"ה ע"ב]. ומיהו ה"מ דמפייסי ליה ומפייס אבל אי לא מפייסי ליה מיבעי ליה למינקט בלביה ולהיו' נוק' ונוטר כנחש דלא תקום ולא תטור בממון הוא הכי איתא ביומא פ' בראשונה [כ"ג ע"א]. ונראה דה"מ היכא דאיכא בזיון תורה [אבל בדליכא בזיון תורה] טוב לו למחול כדמוכח פ' בני העיר [מגילה כ"ח ע"א] ואע"ג דלא מפייסו ליה וכן דעת הרמב"ם ז"ל בה' תלמוד תורה [ספ"ז]. לשארית נחלתו א"ר אחא בר' חנינא אליה וקוץ בה לשארית נחלתו ולא לכל נחלתו למי שמשים עצמו כשירים.
<h2>דף יז:</h2>
ויעבור ה' על פניו ויקרא ה' וכו' אמר ר' יוחנן אלמלא מקרא כתוב א"א לאומרו מלמד שנתעטף הב"ה כשליח צבור והרא' לו למשה בסיני כל זמן שישראל חוטאין לפני יעשו כסדר הזה ואני מוחל להן. ראיתי בס' א"ח [טור סי' תקס"ה] כתב רב נתן שאין מנהג ליחיד המתענה לומר י"ג מדות, ואיני יודע מה חשש בדבר שאינו אלא כקורא בתורה שהרי [לא] אמרו חכמי' ז"ל אלא כל דבר שבקדושה אין אומרים אותו בפחות מעשרה ואינו דבר שבקדושה אלא קדיש וקדוש' וברכו ע"כ ואני אומר לישב המנהג שכיון שמה שאנו אומרים אותו אינו אלא מיהא דר' יוחנן אם כן אין לאומרו אלא דרך שהראו הקב"ה למשה בסיני כשליח צבור שהקב"ה היה דוגמה לש"צ לכל ישראל שהיו צריכין ומבקשין רחמים וכרת עמהן ברית שלא יחזרו ריקם אבל שלא כיוצא בזה אין לנו סמך בזה וא"כ מה לו ליחיד לאמרן והא אינו צריך עכשיו לקרות אותן פסוקים יותר משאר פסוקי התורה שיאמר(י') כקורא בתורה, ואע"ג דלא תנן להו במתני' [מגילה כ"ג ע"ב] גבי אין פורסין על שמע פחות מי' וכו', היינו משום דלא תנן התם אלא מה שהוא נוהג חובה אבל קריאת י"ג מדות אפושי רחמי נינהו ואם לא אמרן יצאו ידי חובת דתפלתן. ומצאתי בס' רב עמרם ז"ל הכי אמר רבנו נתן אין מנהג אצלינו לומר יחיד י"ג מדות וכו' ואין רשו' ליחיד לומר אותם בתפלתו אלא בצבור(ו), וג"כ נוטין דבריו ז"ל למה שכתבתי ולואי כשהצבור מתקבצין ומתענין ומכוונין את לבם לאביהם שבשמים הקב"ה מרחם עליהם וכו' לפיכך א"א אותם אלא בצבור ע"כ נוטין דבריו למה שכתבתי. ומיהו יחיד המתפלל יכול לומר וידוי דאבל חטאנו, ואע"פי שלא נהגו היחידים בב' ובה' לאומרו אחר והוא רחום כשמתפללין ביחיד אבל אני נוהג לאמרו, ובודוי של יוה"ך אומרו היחיד לאחר תפלתו. ה' ה' אני הוא קודם שיחטא האדם ואני הוא לאחר שיחטא האדם מכאן יש להוכיח דהשם קמא מי"ג מדות הוא וי"א שאין השם הראשון מן המנין ומונין ארך אפים [לשנים] לפי שפי' ארך אפים לרשעי' ולצדיקים וי"א שאף זו היא אחת אלא שמונים נוצר חסד לאלפים לשנים לפי שמדה טובה מרובה ממדת פורענו' אחת מחמש מאות דהתם עד רבעים והכא לאלפים אבל לא ינקה אינה מדה טובה (שאינו) [שהינו] לשאינן שבים.
תשובה מקרע' גזר דין דצבור שאין עמו שבוע' מיהו היכא דאפשר בלא קריעת גזר דין לא מיקרע וכדאמר תמיד עיני אלהיך בה עתים לטובה עתים לרעה וכו' להוסיף עליהם אי אפשר אלא הקב"ה מורידן בזמנן על הארץ שצריכה להן, וגזר דין שיש עמו שבועה אפי' דצבור לא מיקרע וגזר דין דיחיד אפי' בלא שבועה לא מיקרע הילכך יש להרבות בתחנונים בי' ימי תשובה ויש נוהגין לטהר עצמם מכל טומאה מלאכול פת של גוים בי' ימי תשובה ויש הוכחה לזה בירושלמי שחייב אדם לראות את עצמו כאלו חציו זכאי וחציו חייב ושמא דינו תלוי עד יוה"ך ותפלתו נשמעת באותן ימים יותר משאר ימות השנה. ומיהו אפי' לאחר גזר דין יפה צעקה לאדם. ויחידים מכונסים במקום אחד בספינה אין דינם אלא כיחידים לא כצבור.
<h2>דף יח:</h2>
האידנא אסור ליחיד לפרוץ גדרן של ראשונים שלא להתענות בד' צומות שתקנו לנו נביאים דהשתא כבר נהגו כל ישראל ורצו לקבלם עליהם לאסרן באכיל' ושתיה בלא הפסקה מבעוד יום כתענית יחיד ועוד האידנא לא ברצו תליא מילתא שהרי יש שמד ואין שלום ומדינא אסירי ופורץ גדר ישכנו נחש. מעשה וגזרו תעני' בחנוכה בלוד וירד ר' אליעזר (ורבן) [ורחץ] ר' יהושע וספר א"ל ר' יהושע צאו והתענו על מה שהתענתם מכאן יש להוכיח שהמתענה בימים האסורין להתענות תענית חלום דמיבעי ליה למיקם תעניתא אתעניתא כדאמרינן בשבת [תענית י"ב ע"ב] דשבת לאו דווקא דה"ה חנוכה ופורים וכ"ש (ר"ה) [ר"ח] וחולו של מועד.
<h2>דף יט:</h2>
הלכתא בטלה מגלת תענית בשאר יומי וכתב הראב"ד ז"ל ה"מ ליחיד אבל צבור אין גוזרין בהם תענית. והילכתא לא בטלה בחנוכה ופורים.
<h2>דף כא.</h2>
מכריז ר' יוחנן כל היכא דמטו שלוחי ניסן ולא מטו שלוחי תשרי ליעבדו תרי יומי גזרה ניסן אטו תשרי. רבה הוה רגיל דיתיב בתעניתא תרי יומי זמנא חדא אשכח כוותיה מכאן נהגו חסידי' ואנשי מעשה באשכנז לעשות ב' ימים יוה"ך שמתענין שני ימים ולפעמים היו מהן עשרה וכו' מתפללין בי' בכל סדר של יוה"ך וראיתי כתו' שגדולי הדור היו מוחין בידן לענין תפלה, ואני אומר דהדין עם המוחין דכיון דאינן בקיאין בקיבועא דירחא ומשום מנהג אבהתין הוא דעבדין תרי יומי דאיסור המלאכה וצלותא היכא דנהוג אינהו מחייבינן אנן למינהג כוותייהו משום ואל תטוש תורת אמך אבל היכא דלא נהגו לא וקרוב הדבר להיות ברכה לבטלה כל אותה תפלה ולא יצאו ידי חובת תפלת החול, אבל לענין שאר דיני היום אם רוצה להחמיר על עצמו הרשות בידו הילכך אפי' אחרים לא יבטלו לו וי"א שכיון שקבל עליו פעם א' שוב אינו יכול לחזור בו וי"א שיכול לישאל עליו וכן מסתבר.
<h2>דף כו.</h2>
כל השופרות כשרין בדיעבד בין כפופין בין פשוטין חוץ משל פרה שאין קטיגור נעשה סניגור ועוד שאינו נקרא שופר בכל מקום אלא קרן. וה"ה לראם וצבי דודאי פסולין ולא צריך למתיננהו שאינן שופר כלל שאין לשון שופר אלא חלול מלשון שפופרת וכן נמי זכרותו של שופר אם קדחו לא יצא אא"כ קדחו עם השופר כדלקמן [כ"ז ע"ב]. ואע"פי דצפיר אשכחן בדניאל [ח'] דאיקרי קרן ובשום דוכתא לא איקרי שופר אפ"ה לא נפיק מכלל כבשי' כדלקמן. והני פסולין אפילו בדיעבד אבל שאר כלהו כשרין בדיעבד אפילו בפשוטין אלא דלמצוה בעינן שיהו כפופין כדי שיכפפו לבם לתפילה, ולמצוה מן המובחר אין תוקעין אלא בשל איל לזכור עקידת יצחק והרמב"ם ז"ל [כתב] דכולן פסולין בדיעבד חוץ משופר של איל הכפוף, ולא נראו דבריו כלל. ויש מי שנסתפק בקרנים של טמאין אם הם כשרין משום דאמרי' [שבת כ"ח ע"א] לא הוכשרו למלאכת שמים אלא בשל בהמה טהורה או דילמא וכו' ושופר כיון דלזכרון קאתי כלפנים דמי ואני מסופק בענין זה דקרנים סימן טהרה הם לר' יוסי כדאי' בפ' אלו טריפות [חולין נ"ט ע"ב] וסתמא בפ' בא סימן [נדה נ"א ע"ב] כוותיה, מהאי טעמא מכריעין בפ' במה מדליקין [שבת כ"ח ע"ב] דתחש טהור הוא משו' דקרן אחד יש לו במצחו.
<h2>דף כו:</h2>
במקדש היו תוקעין בשופר שהיה פיו מצופה זהב מבחוץ ושתי חצוצרו' משני צדדין שופר מאריך וחצוצרות מקצרות שמצות היום בשופר, ואע"ג דתרי קלי מתרי גברי היכא דחביבה ליה משתמעי, להכרא בעלמא הוא דעבדי הכי בד"א במקדש אבל במדינה מקום שיש שופר בר"ה ותענית שגוזרין על הצבור בשביל צרה שלא תבא על הצבור אין חצוצרות שנא' בחצוצרו' וקול שופר הריעו לפני המלך ה' דווקא אבל בעלמא לא בעינן חצוצרות. האידנא דאמרינן זה היום תחלת מעשיך אתיא כר' אליעזר.
נהגו לתקוע מוצאי יוה"ך בשופר תקיע' ושברי' ותרועה ותקיע' זכר ליוה"ך של יובל דכיון דאין אנו יודעין אי זו שנה היא יובל נהגו לתקוע בכל שנה ושנה כן מצאתי בתשובה לרבי' האיי גאון ז"ל ויש מקומות שאין תוקעין אותה אלא לאחר תפלת ערבית והבדלה, ונראה לפי שתקיעת שופר שבות היא ואסור לאדם לעשות מלאכה עד שיבדיל משום הכי תוקעין עד שמבדילין ואנו מנהגנו כאן לתקוע קודם תפלת ערבית דכיון דזכר ליוה"ך של יובל הוא קצת מצוה יש בדבר, ואין לחוש להבדלה וכמו שאנו מדליקין קודם הבדלה משום דצורך הבדלה לברך בורא מאורי האש וטוב היה להנהיג שיאמר התוקע שיתקע קוד' המבדיל בין קדש לחול בלא ברכה ובהכי סגי לפי מה שנראה בפרק שואל [שבת ק"נ ע"ב] מפי' רש"י ז"ל.
<h2>דף כז:</h2>
היה ארוך וקצרו ונשתייר בו שיעור תקיע' כשר. גרדו בין מבפנים בין מבחוץ והעמידו על גלדו דק כשר. צפהו זהב במקום הנחת פה לצד פני' פסול וכן אם הוא נתן טס של זהב בראשו פסול לפי שמפסיק בין פיו ובין שופר זה"ה אם הרחיק השופר מפיו וסי' לדבר אל חכך שופר שלא במקום הנחת פה כשר. צפהו זהב מבפנים פסול מבחוץ אם נשתנה קולו מכמות שהיה פסול ואם לאו כשר, לפיכך אין לעשות ציורין בשופר שמא ישנו את קולו. נתן שופר בתוך שופר ותקע בו אם קול פנימי לבדו שמע יצא והוא שלא נשתנ' קולו וכגון שהוא עודף על הראשון משני ראשיו ואם קול חיצון לבדו שמע לא יצא. ואם קול שופר שניהם שמע י"א דיצא דהוה (לית) [ליה] תרי קלי דהיכא דחביבה לה משתמעי ואפי' היה קול א' פסול והב' כשר ואפי' היו הרבה הפסולין החזקים והכשר א' וחלוש ושתי חצוצרות ושופר א' דמסקינן בגמר' דמשום דחביב ליה יהיב דעתיה עליה ושמע. אבל הרמב"ן ז"ל כתב דלא יצא דלא אזלינן בתר(י) שופרי והוו להו תרי קלי אלא בתר התוקע והוה ליה תרי קלי מחד גברא ולא משתמעי דומיא דזכור ושמור כדאי' בגמ' [כ"ז ע"א] ולפי זה אפי' תוקע בשתי שופרות כאחת לא יצא והביא הרב ז"ל קצת ראיה לזה מצפהו זהב מבחוץ שאם נשתנה קולו מכמות שהיה לא יצא וכו'. הפכו ותקע בו בין דהפכיה ככתונא בין שקצר את הרחב והרחיב את הקצר לא יצא ולא עוד אלא אפי' תקע מצד א' של הרחב לא יצא סימן לדבר מן המצר קראתי יה. הוסיף עליו כל שהו בין במינו בין שלא במינו ואפי' היה בו שיעור שופר כבר פסול.
נקב אע"פי שנשתנה קולו כשר אם לא סתמו שכל הקולו' כשרין בשופר הכי איתא בירוש' וצ"ע אי בעינן נשתייר רובו קודם קיים אי נמי אי בעינן נשתייר בו שיעור תרועה לצד הפה כדין נסדק לרחבו סתמו (אם היה) אם לא היה קולו אחר הסתימה כמו שהיה קודם שניקב פסול דהכי מוכח סתמא דמתני' לא היה מעכב את התקיעה אלא שחזר קולו לאיתנו, ללישנא קמא דרבי יוחנן בעינן שיסתמנו במינו ושנשתיי' רובו שלם וכן דע' הגאוני' ז"ל, וללישנא בתרא בחד מהני או סתימה במינו או שיור ר[ו]ב שלם כיון שאינו מעכב את התקיעה והיכא שנשתיי' רובו שלם וסתמו שלא במינו דפסול לדברי הגאונים ז"ל. כתב בעל העטור ז"ל שאם נשתייר בו שיעור תקיעה כשר כאלו נסדק לרחבו באותו מקום ודחו סברתו ואני מפקפק בדחייתם דילמא לא נחשוב כאלו נחתך שם במינו שאמרנו בנסדק לרחבו מיהו אם איתא לסברא דידיה דווקא לצד הפה אבל אם לא נשתייר לצד הפה אע"פ שנשתייר למטה אינו נראה שיהיה כשר אפילו לסברתו שהוא מכשיר כן בנסדק לרחבו וכמו שאכתוב לקמן בס"ד. ויש כאן שיטה אחרת לר"י דסתמו במינו בנשתייר רובו שלם כשר אע"פי שמעכב את התקיעה, אינו מעכב את התקיעה ונשתייר רובו שלם אף על פי שסתמו שלא במינו [כשר] משמע דפוסק כלישנא בתרא דסגי בתרתי למעליותא אע"ג דההיא דגריעות' הוי מעכב את התקיעה, ולזה הסכים הרא"ש ז"ל.
נסדק לרחבו כשר אם נשתייר בו שיעור תקיעה וי"א דדווקא רובו אבל מעוטו הוי כנקב וכשר ודוק' לצד הפה משו' דחזינן דכל מה שלמעלה ממנו נטל וכך נראה שהוא דעת הרמב"ם ז"ל בה' שופר [פ"א ה"ה] אבל בפי' המשנה לא נראה כן מפירושו אבל בעל העיטור ז"ל מכשיר בכל ענין וכן דעת הריא"ג ז"ל. כמה שיעור תקיעה פי' רשב"ג (ז"ל) כדי שיאחזנו אדם בידו ויראה לכאן ולכאן פירוש דהוי טפח ולא בתוקע קאי אלא ברוב בני אדם דא"כ לימא הכל לפי מה שהוא אדם. קדחו בזכרותו כשר דמין במינו אינו חוצץ אבל אם הוציא הזכרו' ונקבו ותקע בו לא יצא. היה קולו דק או עבה או צרור כשר שכל הקולות כשרין בשופר.
שופר שנסדק לארכו י"א דאפילו נסדק כל שהו פסול לפי שהוא מתבקע אע"פי שדבקו, מיהו אם הידקו במשיחה היטב עד שנהדק כשר שהרי החוט מעמידו שלא יתבקע ונ"ל שאם סדקו לרחבו במקו' שהוא סדוק לאורך דהשתא לא יתרחב יותר אם נשתיי' בו שיעור תקיעה כשר כדין נסדק לרחבו ויראה לפ"ז הדעת שאם הוא סדוק כבר מראשו לסוף דשוב אין לו תקנה דאינו קרוי שופר אלא חתיכת שופר ואני מסופק בזה לפי דעת זה אם נסדק ונשאר ראשו אחד קיים אם אפשר לתקנו במשיחה או שמא בעינן שישאר מעט למעל' ומעט למטה וסימניך גרגרת שנסדקה כל זה לפי שטת ה"ר יהונתן ז"ל וכן כתב הראב"ד ז"ל אבל לשיטת הרשב"א ז"ל כל שנשאר ממנו מקצתו קיים כשר ואם נסדק על פני כולו פסול ולא מהני ביה דבוק ולא שום תיקון וג"כ יש לי לשאול אם נשאר ראשו אחד קיים מהו, ומסתברא דכשר והא דאמרי' דאם דבקו פ(י)סול רבותא היא וא"צ לומר אם לא דבקו ולי נראה דנסדק לארכו דאמרינן דפסול אפילו לא נסדק כלו פסול, דומיא דנסדק לרחבו והיא בחבקתא וא"א בנסדק לרחבו שיהיה נסדק כלו דפשיטא דכיון שנחלק לגמרי ממנו הרי הוא כשופר אחר, וכיון דנסדק לרחבו איריינן ביה במקצת כי ה"נ דבנסדק לארכו לאו ככלהו איירי' אלא במקצתו. וראיתי בספר א"ח [טור סי' תקפ"ו] שכתב כך נסדק לארכו פסול אפי' כל שהו פסול וה"מ שלא דבקו אבל דבקו כשר והוא שדבקו במינו ואיני יודע שיטה זו מנין לו דלשיט' הראב"ד ז"ל דפוסל בנסדק כל שהו לא מהני דבוק אלא הידוק משיחה ולשיטת הרשב"א ז"ל אפילו בלא דבקו כשר ונראה שהוא תופס שיטת הרשב"א ז"ל עיקר אלא דלרוח' דמילתא מצריכו כי דבוק במינו וכל שכן דמהני ליה הידוק ודייקא ודיבק י"א שהוא אינו מינו וי"א דלא וראיתי בירושלמי דבקו פסול למי נצרכה לר' נתן ע"כ, ונראה דה"פ דאע"ג דר' נתן מכשיר במינו בנקב כדלקמן הכא פסול, מכאן נראה הדבק אינו מינו שהכל הוא חוזר דבר אחד ולכלהו פי' כשנסדק על פני כולו אין לו תקנה, נסדק מקצתו להרשב"א ז"ל כשר אפי' בלא תיקון לראב"ד ז"ל אם הדקו כשר דבקו פסול, לא"ח אם דבקו כשר במינו וי"א באף בדבקו בשאינו מינו פסול, ולכלהו פירושי סגי הידוק נסדק משני צדדין וחבר סדקו זה עם זה פסול.
התוקע לתוך הבור ולתוך הדות ולתוך הפטם אם קול שופר שמע יצא ואם קול הברה שמע לא יצא, ומיירי בשעת השמד, ודווקא לאותן העומדי' חוץ לבור וכו' אבל לאותם העומדי' בתוכו יצא דשומעין הן קול שופר לעולם והרמב"ם ז"ל סוב' דבפיטם בכל ענין בעינן שישמע קול שופר ולא קול הברה לפי שהברתו יותר גדולה מבור ודות. ואם היה תוקע ועולה מהבור ותקע מקצת תקיעה בבור ומקצתה שלא בבור יצא ולא חיישינן דילמא מפיק רישיה ואכתי שופר בבור וקא מערבב קלא. שמע מקצת תקיעה קוד' עלות השחר ומקצתה לאחר עמוד השחר לא יצא דסוף תקיעה בלא תחלתה ותחלתה בלא סופה לא יצא.
<h2>דף כח.</h2>
שופר של עולה ושל שלמי' לא יתקע ואם תקע יצא דמצות לא ליהנות ניתנו, וכן של ע"ז ומשמשיה דגוי ונטלו ישראל ע"מ שלא לזכות בו לא יתקע משום דממאיסי ואם תקע יצא מהאי טעמא נמי, אבל תקרובת ע"ז של גוי א"נ ע"ז ומשמשין של ישראל דלית להו בטלה ושופר של עיר הנדחת אי תקע בו לא יצא דכתותי מיכתת שעורא. גרסינן בירושל' ריש פ' לולב הגזול שופר של ע"ז ושל עיר הנדחת ר' אליעזר או' כשר תני ר' חייא כשר תני רבי הושעיא פסול אבל הכל מודים בלולב שהוא פסול, מה בין לולב לשופ' א"ר יוסי בלולב כתי' ולקחת' לכם ביום הראשון משלכם ולא משל איסורי הנא' ברם הכא יום תרוע' יהי' לכם מ"מ, א"ר אלעזר תמן בגופו הוא יוצא ברם הכא בקולו הוא יוצא ויש קול איסור בהנאה כלומר בתמיה. וכן היא בפ' מצות חליצה [יבמות פי"ב ה"ב] ומכאן יש ללמוד לשופר גזול שהוא כשר אם משום טעמא דרבי אליעזר וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל אי משום טעמא דר' יוסי וכמו שכתב הראב"ד ז"ל בהשגות כנ"ל.
המודר הנאה מחברו מותר לתקוע לו תקיעה של מצוה דמצו' לאו ליהנות ניתנו ואפי' תקיעות של תענית דהא מצוה איכא מ"מ, שלא כדברי הר"ז הלוי שאינו מתי' אלא בתקיעו' דאוריית', ואע"ג דמדרבנן נינהו מצות דרבנן נמי לא ליהנות ניתנו. וכתב הר"ן ז"ל שאם אמר לחברו קודם (ו)תקע לי אסור משו' דשוויה שליח והביא ראיה מפ' אין בין מודר [נדרים ל"ה ע"ב] ודומה לזה אמ' הרמב"ן ז"ל לגבי מודר הנאה מחבירו שמותר ללמדו מדרש שאם אמ' לאחר שילמדנו אסור מפני שעשה שליחותו אבל יש שחולקין שם. המודר הנאה משופר מותר לתקוע תקיעה של מצוה והמודר הנאה ממעיין בימות הגשמים טובל טבילה של מצוה ונ"ל דכ"ש טבילה שאינה של מצוה דליכא לא הנאת גוף ולא הנאת מצוה ורבותא אשמועינן משום דמצות לאו ליהנות נתנו, אבל לא בימו' החמה שכן נהנה גופו. ומשמע דשופר כמעיין בימות הגשמים דמי וליכא הנאה כלל, א"כ נראה שאפילו שופר שאינו של מצוה יכול לתקוע בו וצ"ע. ונראה דלהתלמד לתקוע בו אסור שהרי יש לו הנאה במה שמתלמד לתקוע, ואע"ג דסוף למוד זה אינו אלא מצוה ומצות לאו ליהנות ניתנו השתא מיהא הנאה אית ליה במה שמלמד כדי שלא יהא צריך לילך אצל בתו להוציאו. ודוקא באומרו קונם עלי קול שופר דכיון דמצות לאו ליהנות ניתנו לא חייל עליה נדר אבל אומר קונם עלי שופר לתקיעתו שנדרו חל עליו דהא נדרי' חלין על דבר מצוה אסור כ"מ. וצריך לעיין דבאומר קונם קול שופר לא היינו צריכין לטעם זה דמצות לאו ליהנות ניתנו, דהא אפי' בדבר הרשו' אינו חל דאין הנדרים חלין אלא על דבר שיש בו ממש כגון שופר לתקיעתו ופי לדבורו וכן באומר קונם שופר לתקיעתו כיון דמצות לאו ליהנו' ניתנו אין הנדר חל, דהא דנדרי' חלים על דבר מצו' היינו כשיש הנאה באותה מצוה בישיבת סוכה שנהנה מהצל אבל תקיעת שופר מה הנאה יש לו שיחול הנדר עליו אי לאו משום הנאת מצוה וההיא לאו הנאה היא, דאטו מי שנודר הנאה ממעיין בימות הגשמים בפי' מי מתסר כלל והא לית ליה הנאה כלל וצריך תלמוד. אבל האומר שבוע' שלא אשמע קול שופר של מצוה לוקה ותוקע תקיעה של מצוה שאין השבועה חלה לבטל את המצוה אלא בכולל שאומר שלא אשמע קול שופר שכולל קול של מצוה עם קול רשות וחיילא השבועה עליה שהשבועות חלין על דבר שאין בו ממש ונ"ל דוקא בתקיעות דאורייתא משום דמושבע ועומד מהר סיני, אבל בתקיעו' דרבנן כגון של תענית שבועה חלה עליה' כדמוכח פ"ג דשבועות [כ"ג ע"ב] ופ' בתרא דיומא [ע"ד ע"א] ולפי זה הנשבע שלא ישמע שופר של מצוה אסור לשמוע בתקיעות של יום שני דליתנהו אלא מדרבנן משום מנהג אבותיהן כיון דבקאינן בקבועא דירחא ולפי זה אף בתקיעות של יום ראשון חלה שבועה במה שמוסיפין מפני הספק שנפל בתרועה אי גנוחי אי ילולי.
כפאוהו פרסיים ואכל מצה ואפי' למי שפוסק דמצות צריכות כוונה הכא אפשר לומר דיצא שכן נהנה באכילתו. וכן דעת הרמב"ם ז"ל וכתב הרא"ה ז"ל דדוקא כה"ג שיודע שזו מצה ועכשיו פסח אלא שנאנס באכילת' ולא נתכוון למצוה, אבל אם סבור לאכול בשר ואכל מצה או סבור חול הוא לא יצא דאם איתא למה לי למינקט בכפאוהו פרסיים. התוקע לשיר כלומר לשורר ולזמר ויש גורסין התוקע לשד כלומר להבריח רוח רעה מעליו ואין מתכוין למצוה יצא (למצות) [דמצות] אינן צריכו' כוונה, מיהו בעינן כוונת שמיעה מיהת שאם סבור דחמור בעלמא איהו דקא מנבח נבוחי לא יצא. ולעבור על בל תוסיף בזמנו לא בעי כוונ', אבל שלא בזמנו כגון הישן בשמיני בסוכה בעי כוונה וכן פסק ר"ח וריא"ג ז"ל והרז"ה והרשב"א ז"ל מיהו כתב רשב"ם ז"ל דה"מ בסתם אבל במתכווין שלא לצאת אינו יוצא, ולפ"ז כתב הרב ז"ל שנהגו להבדיל בבית אע"פ ששמע הבדלה בבי' הכנסת, וגם מטעם אחר יש לעשות כן דמ"מ דעת משמיע להשמיע בעי ואע"ג דש"צ דעתיה אכ"ע ה"מ לאותם שרוצין שיהיה הוא שלוחן אבל (אם) אינו בדין שיהא הוא שלוחן בעל כרחן. אבל הריא"ף ז"ל והרמב"ם ז"ל והרמב"ן ז"ל ס"ל דמצות צריכו' כוונה וכן הרא"ש ז"ל וכן בה"ג ז"ל. ויש להחמיר בדבר דלצאת בעי כוונה, ולעבור בזמנו כגון ה' טוטפות וארבע ברכות של ברכת כהנים אפילו בלא כוונה יהא עובר, אבל שלא בזמנו לכ"ע אינו עובר הילכך מותר לישן בשמיני בסוכה.
<h2>דף כח:</h2>
היה עובר אחורי בית הכנסת ושמע קול שופר אם כווין לבו לצאת או לשמוע על פי הסברות שכתבנו למעלה יצא ואם לאו לא יצא ומצאתי בתוספתא [פ"ב ה"ה] דתניא הכי רועה שהרביץ צאנו אחר בית הכנסת וכן חולה שהיה מוטל אחר בית הכנסת ושומע קול שופר או מגלה אם כווין לבו יצא ואם לאו לא יצא אע"פ שזה שמע וזה (לא) שמע זה כווין לבו וזה לא כווין לבו את שכווין לבו יצא ואת שלא כווין לבו לא יצא אין הכל הולך אלא לאחר כוונת לבו שנא' תכין לבם תקשיב אזנך ואומר תנה בני לבך לי ועיניך דרכי תנצורנה. ומשמע מהכא דאפי' בעומד שם עסיקינן אבל בירושלמי [ה"ז] מצאתי א"ר יוסי בר' חנינא לא אמרו אלא בעובר אבל בעומד חזקה כיון. ואע"פי שעומד בחוץ יצא דלא בעינן שיהא עומד מבפנים (שלא) [אלא] להצטרף לי' אבל לצאת בכל מקום שהוא שומע הוא יוצא. א"ר זירא לשמעיה איכוון ותקע לי דבעינן דעת משמיע שאע"פ שמתכוין לעצמו אם אינו מתכווין לשומע לא יצא השומע או דעת שמיעה או דעת מצוה ועל פי הסברות שכתבנו למעלה וש"צ דעתיה אכ"ע.
<h2>דף כט.</h2>
הכל חייבין בתקיעת שופר כהנים לוים וישראלי' גרים ועבדים משוחררין וטומטום ואנדרוגינוס ומי שחציו עבד וחציו בן חורין. טומטום אינו מוציא את מינו ולא את שאינו מינו אבל לעצמו מוציא. אנדרוגינוס מוציא מינו בלבד וכתב הרמב"ם ז"ל דהיינו למ"ד אנדרוגינוס בריה הוא אבל למ"ד חציו זכר וחציו נקבה אפילו עצמו אינו מוציא דלא אתי צד נקבות שבו ומוציא צד זכרות. מי שחציו עבד וחציו ב"ח אף לעצמו אינו מוציא וצריך שיתקע לו אחר. כל הברכות כלן אע"פ שיצא מוציא ואפי' ברכת הלחם של מצה וברכת היין של קדוש היום חוץ משאר ברכת הנהנין ובירושלמי [ברכות פ"ג ה"ג] מוציא עוד ברכת המזון וק"ש ותפילה, וה"מ ביודע לברך אבל באם אינו יודע לברך סופר מברך ובור יוצא. וכן פורס אדם לבניו ולבני ביתו כדי (לחבבן) [לחנכן] במצו' אבל לא לאורחין. בהלל ובמגלה אע"פ שיצא מוציא.
<h2>דף כט:</h2>
יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת אין תוקעין שופר ומפרש טעמא בגמ' משום דכתוב אח' אומר יום תרועה וכתוב אחד זכרון תרועה הא כיצד כאן בי"ט שחל להיו' בשבת כאן בי"ט שחל להיות בחול. ויראה שמכאן למדו אותן האומרים כשחל ר"ה להיות בחול ותתן לנו ה' אלקינו באהבה את יום הזכרון הזה יום תרועה וכן נראה ממס' סופרים [פי"ט ה"ח] שכתוב שם ואם חל ר"ה להיות בשבת א"א יום תרועה אלא זכרון תרועה לפי שאין תקיעת שופר דוחה את השבת בגבולין משו' גזרה ע"כ, משמע הא בחול אומר יום תרוע' אבל רבינו האיי גאון ז"ל סובר שאין מנהג לומר אלא זכרון תרועה בין בחול בין בשבת וכן פשוט המנהג, ויראה לי דכיון דבחול זכרון נמי איכא שהרי קורין פסוקי שופרות בתפלה משום הכי אמרינן מילתא דאיתא בין בחול בין בשבת שלא לשנות המטבע מיהו האי טעמא לא סליק בגמרא דלא אצטריך קרא למעוטי תקיעה שהרי חכמה היא ואינה מלאכ' אלא משום גזרה שמא יטלנה בידו ויעברו ארבע אמות בר"ה וב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה.
רבן יוחנן בן זכאי התקין (שהיו) [שיהו] תוקעין בכל מקו' שיש שם ב"ד קבוע ודעת הרי"ף ז"ל דכל ב"ד קבוע של ג' תוקעין וכן היה נוהג הוא לתקוע בב"ד אבל לא נהגו כן בשום מקו' דדוקא בב"ד של עשרים ושלשה תוקעין אבל לא בשאר בתי דינין וכן כתב הרמב"ם ז"ל וכן דעת הר"ז הלוי ז"ל.
<h2>דף ל:</h2>
תמיד של ר"ה [שחרית] קרב כהלכתו ואומרי' [שיר] של חול לפי שרוב שנים לא היו באין עדים אלא אחר תמיד של שחרית, במוסף אומרים הרנינו לאלקי' עזנו הריעו לאלקי יעקב, במנחה אומר קול ה' יחיל מדבר להזכיר זכות קול שופר דמתן תורה. וכשחל ר"ה בחמישי בשבת ששיר של חול הוא הרנינו לא היו אומרים בשחרית הרנינו מפני שחוזר וכופלו אלא אומר הסירותי מסבל שכמו לפי שבר"ה יצא יוסף מבית האסורין ובמוסף אם באו עדים אחר תמיד של שחר יאמרו הרנינו לפי שעדיין לא באו עדים אומרי' הרנינו אע"פי שכבר אמרוהו בשחר.
<h2>דף לא.</h2>
תני' ר' עקיבא אומר בראשון מהו אומר וכו' במוספי שבת מאי אמר אביי אמר רב הזי"ו ל"ך פי' פרשת האזינו חולקין לשש שבתות, הראשון האזינו עד זכור ימות עולם, הב' זכור ימות עולם עד ירכבהו על במתי ארץ, הג' ירכבהו על במתי (עב) עד וירא ה' וינאץ ע"כ ששה פסוקים לכל פרק מכאן ואילך שמונה פסוקים לפרק, הד' וירא ה' וינאץ עד לולא כעס אויב, הה' לולא כעס אויב עד כי ידין ה' עמו, הו' כי ידין ה' עמו עד וכפר אדמתו עמו כ"כ רש"י ז"ל אבל הרמב"ם ז"ל כתב האזינו זכור ירכבהו וירא לו חכמו כי אשא, וכן נהגו וכן כתוב בסדר העבורי' לר' עזרא גירונדי וכן מחלקין אותו בתפלו' צרפתיות. אמר רב חנן בר רבא כשם שחלוקין [כאן] כך חולקין בבית הכנסת שקוראין אותם כך ו' הקוראין בספר תורה והשביעי קורא מן השירה ואילך, והכי נהוג עלמא.
<h2>דף לב.</h2>
סדר ברכות אבות וגבורו' וקדושת השם ומשמע שאין משנין בהן אבל נהגו עכשיו לומר זכרנו ומי כמוך ובכן ובכן ובכן וכתו' לחיי' ובספר חיים, ואע"ג דאמרי' לא ישאל אדם צרכיו (א)לא בג' ראשונות ולא בשלש אחרונות שאני הכא דצורך רבים הן ובה"ג אומר שאין לאמרן ורב האיי כתב שיש לאמרן וכן נהגו ויש ראיה ממס' סופרי' [פי"ט ה"ח] וי"א שאם לא אמר אותם שמחזירין אותו, ודבר תימה הן וכ"כ הרמב"ן ז"ל בשם הגאונים ז"ל שאין מחזירין לא ליחיד ולא לש"צ וכן הסכמת אחרונים ז"ל ונהגו לומר אות' כל עשרת י"ת, אבל ובכן ובכן ובכן לא נהגו בה אלא בר"ה ויוה"ך, ויש תמיהין בדבר ונ"ל שכיון שאמרו במסכת סופרים [שם] דבקושי התירו בימי' אלו להוסיף כל זה בברכות ולא הזכירו באותה מסכת' אלא שני ימים של ר"ה ויוה"ך עכשיו שהתירו להם הצבור אף בימים שבנתים לא רצו להתי' ובכן ובכן ובכן כדי שלא יהא התוספ' יתר על העיקר אבל כתב הרמב"ם ז"ל בסדור תפלותיו שיש מקומות שנהגו לאמרן כל עשרת י"ת. אבל בחתימת המלך הקדוש והמלך המשפט שחותמין בימים שבנתים אם טעה מחזירין אותו, שאם טעה בהמלך הקדוש חוזר לראש, ואם טעה בהמלך המשפט חוזר להשיבה שופטינו אם נזכר קודם שעקר את רגליו ואם עקר את רגליו חוזר מראש וי"א שאינו חוזר בהן, ולא הסכימו האחרונים ז"ל כן. ויש מדקדקים שלא לאמר זכרנו לחיים בפת"ח הלמ"ד אלא בשו"א כי לחיים משמע לא חיים כדאי' בנדרי' [י"א ע"א] דלחולין כמו לא חולין. וי"א וכתבנו בספר חיים ולבסוף וכתוב לחיים טובים כמו שעשה דוד המלך ע"ה שבתחלה בקש על השגיאו' נקיתי מפשע רב שגיאות מי יבין מנסתרות נקני ולבסוף על הזדונות והמרדים אומר גם מזדים כמשל הכותי ששאל מים ואח"כ פת וזהו ונקתי מפשע רב אח"כ וכן נראה מהנוסח שנחלקת הברכה לארח חיים [טור סי' תקפ"ב] אבל בעל המנהיג ז"ל כתב שהאומר זכרנו לחיים טובים הרי זה פקח (ונשתנה) [ונשתכר] והביא ראיה מפלגש בגבעה שעד שלא בחנו אם לנצח אם להנצח ראה מה עלתה להן ואני אומר דלבסוף מזכיר חיים טובים לא הפסיד בברכות ויודע לרצות את בוראו ושפתי צדיק (יביעון) [ידעון] רצון ועוד שהחכמי' (הסוכרי') [הסופרים] האותיו' אומרי' כי אין לאומרו לפי מספר האותיו' שצריכין באותה ברכה. ואומר קדוש' היום בערבי' ושחרי' ומנחה אתה בחרתנו וי"א ותתן לנו ה' אלקינו באהבה מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון את יום הזכרון הזה משום דק"יל דר"ה ויוה"ך כרגלים לענין אכל ואנו לא נהגנו כן ואין לשנות המנהג. וכן לא נהגנו לומר ואת יום מקרא קדש הזה אע"פ שבשאר רגלים נהגנו לאומרו, וגם אין לשנות דאף בשאר רגלים יש שאין אומרי' אותו, אבל נהגו לומר מקרא קדש זכר ליציאת מצרים. וכתב רב פלטוי שי"א יעלה ויבא ויש שאין אומרי' אותו אלא במוסף ולפי דרבנו למדנו שהיו נוהגין לאומרו הכל במוסף, ואנו נוהגין לאומרו בין במוסף בין בשאר תפלות ואע"ג דבשאר רגלים אין אומרי' אותו במוסף אלא אומרים במקומו מפני חטאינו טוב הוא לכללו עם זכרונות שעיקרה זכרון היא, ונ"ל שאין להזכיר בו של שבת כשאומרו בזכרונו' דלאו בקדושת היום, וסי' לדבר שהרי כשמזכירין אותו בעבודה אין שם זכר שבת ומי שאומרו שם אומרים עליו מנוח עם הארץ היה. ואין מזכירין של ר"ח דזכרון אחד עולה לכאן ולכאן. ואומרים מלוך על כל העולם ואפי' יחיד אומרו לפי שאמר הקב"ה המליכוני עליכם. כתב רב עמרם ואומרים והשיאנו והרבה חכמים אומרים שאין לאומרו לפי שברכת מועדיך שייך אלא בשלש רגלים וכן נהגו שלא לאומרו, אבל והנחילנו איני יודע למה נמנעו מלאומרו ואפשר כיון דבעי' מעין חתימה סמ[ו]ך לחתימה שיש לאומרו. וזה שאומרין ודברך אמת וקיים למדנו פירושו מדברי הגדה מדאמרי' התם במדרש תלים [ילקוט רמז תתע"ז] לעולם ה' דברך נצב בשמים אמר דוד לפני הקב"ה רבש"ע דברך שהצבת לאדה"ר ביום הזה לדון את בניו ברחמים כאשר דברת ובא השבת והליץ עליו אשר כן תעשה לנו, לא כך גזרת על אדה"ר כי ביום אכלך ממנו אמ' להם שמא פירשתי יום משלך יום משלי אמרתי אני נותן לו תתק"ל ומניח לתולדותיו ע' לפי' אמר דוד רבון העולמים אלמלא שדנת את אדה"ר ברחמי' בשעה שאכל מן האילן לא חיה אפי' שעה אחת והתקנת עמו ברחמי' כך התקנת עמו שאתה דן את בניו ג"כ ברחמים.
במוסף אומר אבות וגבורו' וקדושת השם כמו בשחרית וקדושת היום אתה בחרתנו ומפני חטאינו ואינו מזכיר ר"ח כלל דזכרון אחד עולה לכאן ולכאן. ויש מקומו' נוהגין להזכי' פסוקי המוספין ובאותם מקומות אין מזכיר פסוקי ר"ח אלא אומר מלבד עולת החדש ודי ור"ת תיקן שיאמרו ושני שעירים לכפר אבל בסדר רב עמרם כתיב ושעיר לכפר, ויש הוכחה בתוספת' דשבועות [פ"א ה"א] לדברי ר"ת וכן פירש בערוך איזהו חג שהחדש מתכסה בו שאין אומרים בו פסוקי ר"ח ואנו לא נהגנו להזכיר פסוקי מוספין אלא בשבת ור"ח משום (דעלו) [דרגילי] בהו אינשי ולא אתו למטעי בהו אבל בשאר מוספין לא שלא יבאו לטעות בהן וכ"ש היכא דאיכא ספק דיומי כגון במוספי חג הסוכות ומצינן למעבד הכי מדאמר רב חננאל בסוף פרקין [ל"ה ע"א] כיון שאמר ובתורתך ה' אלהינו כתוב לאמר שוב אינו צריך לפי פירש"י ז"ל וכן בירושלמי פ' תפלת השחר גרסינן אפילו אמר נעשה לפניך חובותינו בתמידי יום ובקרבן מוסף יצא, הילכך אומר כמו שכתבת עלינו בתורתך ע"י משה עבדך מפי כבודך כאמור ודיו אבל את מוספי יום הזכרון אומר כדי שנכלול בו מוספי ר"ח, ואפי' לא היה קרב שעיר ר"ח בר"ה יש לנו לאומרו משום עולות תדע דהא בשבת ליכא שעיר וכשחל מוסף אחר בשבת אנו אומרי' את מוספי דעולות נמי מוספין נינהו, וכ"ש ששעיר ר"ח היה קרב בר"ה כדמוכח בתוספתא דשבועות. וי"א שאין אומרים ובראשי חדשיכם בפסוקי הקרבנו' אחר פרשת התמיד כדי שלא יבאו לאומרן ביום שני ויבאו לזלזל ביוה"ך ובמועדות שיבאו למנות מיום שני ואחרים אומרים שאין לחוש לזה שהרי באותן מקומות שנוהגין להזכיר פסוקי מוספין בתחלה אינן חוששין להזכיר ביום שני ובחדש השביעי באחד לחדש (בענין אם אומרים ביום שני של ר"ה את מוספי כמו ביום א') ואני אומר דכ"ש שיש לומר ביום שני את מוספי יום הזכרון הזה ולא את מוסף דודאי אין ר"ה בלא ר"ח וכיון דסמכינן אמנהג אבהתין למעבדינהו תרי יומי ר"ה ה"נ עבדינן להו יומי ר"ח, ואעפ"י שנשתנה משאר ר"ח דמנינן מיום שני והכא מנינן מיום ראשון מה בכך וכמו שאם חל ר"ח ביום (ששי) [שבת] ויום ראשון אנו מזכירין את מוספי ביום שבת אעפ"י שהיא יום ראשון של ר"ח ואין המנין ממנו וה"ה ליום שני של ר"ה מזכירין את מוספי אעפ"י שאין המנין ממנו, ואין לחוש לזלזול שקדוש החדש לב"ד נמסר ולא לעם וב"ד לא יבאו לזלזל, וכ"ש שאפי' בשאר מוספין אפשר לומר את מוספי אעפ"י שאין שם אלא מוסף יום אחד מפני רבוי העולות והחטאות וכן תמצא בסדור ברכות של הרמב"ם ז"ל שבכל המוספין אומרים את מוספי יום פלו' וכו' ולשון תלמוד הוא מזכיר תפלת מוסף בלשון רבים ומוספין כל היום [ברכות כ"ו ע"א] ומיהו לענין פסוקי הקרבנות שלאחר פרשת התמיד אם לא הזכירו לא הפסיד לא בר"ה ולא בראש חדש אחד שהרי תפלת המוספין לפניו וכ"כ בעל המנהיג ז"ל שאין להזכירו כלל שאין להזכיר פסוקי מוסף קוד' תפל' השחר שהיא כנגד תמיד של שחר. ואומרים עלינו לשבח ורב עמרם כתב שאין ליחיד לאומרו במקום שיש ש"ץ ואין המנהג כן ורב משה גאון כתב דאי גמיר ליבא למריה, אבל אוחילה לאל איפשר שאין לאומרו אלא לש"ץ שכן נראה מתוכו, אבל נהגו הכל לאומרו וכ"כ בעל המנהיג ז"ל. ואומר על כן נקוה לך בפסוקי מלכיות דקי"ל כר"ע דאמר כולל מלכיו' עם קדושת היום וחותם מלוך על כל העולם וכו', ואומר זכרונות ושופרות ועבודה והודאה וברכת כהנים דהוו להו תשע ברכות, ואמרי' בפ' תפלת השחר בבלי [כ"ט ע"א] וירושלמי [ה"ג] שהן כנגד תשע (זכרונות) [אזכרות] שיש בתפלת חנה וכתיב בה ה' ידין אפסי ארץ ומשום הכי שייך למסמך להו ברכת דיום הדין. ויחיד לא יתפלל מוסף בשלש שעות ראשונות כדאיתא פ"ק דע"ז [ד' ע"ב]. ובגמרא מוכחינן הני ברכות מלכיות זכרונות ושופרות מקראי דאמרי' זכרון אלו זכרונות תרועה אלו שופרות אני ה' אלהיכם אלו מלכיות ולאו למימרא דמדאורייתא נינהו דהא אמרי' לקמן דמדרבנן נינהו אלא אסמכתא בעלמא תדע דבגמ' נמי אמרינן מנין שאומרים אבות שנאמר הבו לה' בני אלים וכו' ואין ספק דאסמכת' בעלמא הוא דהא עיקר תפלה ותיקונא מדרבנן היא וכנגד תמידין תקנום אלא ודאי כדאמרן, וכבר פירשתי למעלה [ט"ז ע"א] מאי דאמרי' אמר הקב"ה אמרו לפני מלכיו' וכולי.
אין פוחתין מעשר מלכיות ועשר שופרות ועשר זכרונות כנגד עשר הלולין שאמר דוד בהללו א-ל בקדשו וכנגד עשרת הדברות שנאמרו לו למשה בסיני וכנגד עשרה מאמרות שבהן נברא העולם ואע"ג דסמכינן להו להני עשר כתבו הגאונים ז"ל שאם בא להוסיף מוסיף כמו שמוסיפין בעשרה פסוקין שקורין בבית הכנסת דסמכי' להו נמי להני, וכן נהגו מיהו ה"מ דבעי עשר דווקא לכתחלה אבל אם אמר אחד של תורה ואחד של כתובים ואחד של נביאים יצא דהא פסקינן הלכה כר' יוחנן בן נורי וכתב רי"ף ז"ל והיכא דנהיגי למימר עשרה מנהגא מילתא היא ואסור לשנות. [לשון הרי"ף מלקמן ל"ה ע"א] אמר רב חננאל אמר רב כיון שאמר ובתורתך ה' אלקינו כתוב לאמר שוב אינו צריך פי' ס"ל כר' יוחנן בן נורי דאם אמר אחד מכולן יצא ואתא איהו ואמר דאע"ג דלא אמר פסוק' אלא אמר כמו שכתוב בתורתך וכן בדברי קדשך וכן על ידי עבדיך הנביאים יצא ואחרים אומרים שאין צריך אלא כמו שכתוב בתורתך דכללא נביאים וכתובים ומ"מ אם הזכיר פסוק של תורה יש לו להזכיר פסוקי נביאים וכתובים, שלא (כתב) כד' הרמב"ם ז"ל [פ"ג שופר ה"ח] שכתב שאם אמר פסוק אחד תורה והפסיק יצא דא"כ רב דאמר להזכיר כמאן לא עשר ולא ג' אמר, אלא ודאי כדפי'. רש"י ז"ל פירשה להא דרב חננאל בפסוקי המוספין, וכן המנהג שלא להזכיר פסוקי המוספין כלל ואמרינן עשר מלכיות וכו'.
<h2>דף לב:</h2>
אין אומרין פסוקים של פורענות כגון חי אני נאם ה' אלקים אם לא ביד חזקה ובזרוע נטויה אמלוך עליכם ואע"ג דאמר רב נחמן כל (פי) [כי] (דאין) [האי] ריתחא לירתח הקב"ה עלן ולפרקינן כיון דברתחא אמרה אדכורי ריתחא בריש שתא לאו אורח ארע' מכאן נזהרין שלוחי צבור שלא להחזיר פסוקי פורענות כגון נגוע מוכה אלקים של זולת אבל אל פרעה אצבע אלקים יש להחזיר שהרי מזכירין פורענות של א"ה אבל לא נהגו כן. וכיון דאמרינן דסימנא מילתא ה[י]א משום הכי נהגו לאכול בר"ה ראש בהמה כלומר נהיה לראש ולא לזנב וה"ר מאיר דרוטנבורק ז"ל היה אוכלו של איל זכר לאילו של יצחק, ומן המנהג לאכול ריאה מפני שהיא קלה. ויש אוכלין תפוחין שתהא השנה מתוקה אבל הא"ע ז"ל דרך צחות מתוקה שנת העובד כעובד הא-ל שנה שלו מתוקה בלא זכות תפוח. ואמרי' בפ"ק דכריתות [ה' ע"ב] וכן בהוריות [י"ב ע"א] אמר אביי השתא דאמרת סימנא מילתא היא יהא רגיל איניש למחזי (נ"א למכלי) בריש שתא קרא רובי' כרתי סלק' תמרי וסי' (קררס"ת) [קרכס"ת] ורש"י ז"ל נתן הטעם בזה לפי שהן גדלין הרבה וממהרין להצמיח וכתבו הגאונים ז"ל שכך היה מנהגו של רבינו האיי גאון ז"ל שמביאין לפניו סל שבו מינין הללו ופושט ידיו ונוטל דלעת ואומר יקרע רוע גזר דיננו רוביא ירבו זכיותינו כרתי יכרתו שונאינו סלקא יסתלקו עונותינו תמרי יתמו עונותינו או שונאינו ואויבנו ואלו המינין ידועי' הן וראיתי בתשובה שהיו מביאין לפני רבינו האיי ז"ל פול המצרי ולא הזכירו רוביא, ונראה דרוביא הוא פול המצרי, אבל רש"י ז"ל פי' תלתין תלתן ובפ"ק דר"ה [י"ג ע"א] פירשו פירושול"ש בלע"ז, ואם הוא פול המצרי נראה שהוא אותו שקורין פרישי"ל בלע"ז שהוא שחור באמצעית דאמר בירוש' פ' במה (אשה) [בהמה (פ"ג ה"א)] מן מה דנן חזויי ההן פולא מצרייה כד הוא רטיב אינון צווחין ליה (לובירדו כגב) [לובי כדו נגב] אנון צווחין ליה פול המצרי הדא אמרה וכו', וזה המין נקרא בלשון ערבי לובי"א נראה שעדיין נשאר בידן זה השם שהיו קורין לו כשהוא לח ואינו נמצא באלו הארצות. וטוב היה להנהיג להביא פשתן שגם הוא מתרבה הרבה ולומר כך פשתן יפושו זכיותינו כדי לקיים מנהג אבות ולומר במקו' ירבו יפושו מחד הוא אבל יש לחוש לקרבנו של קין שהוא פשתן ולהשעה אליו קדשי ישראל. וכן כרתי שהן פורו"ש ונקראין כך בלשון ערבי אינן נמצאין כאן ויש מביאין דג מפני שהן פרין ורבין ואין שולטת בהן עין רעה, אבל יש לחוש לשמו ור' מאיר בדיק בשמא ומצינו בעזרא [נחמיה י"ג] דאג וכל מכר באל"ף, רבינו האיי ז"ל מסמיך להו כלהו אשמיהו, ומנהג אבות בכל זה תורה היא ואל תבוז כי זקנה אמך. אבל אם בא להזכיר פורענות אומות העולם מזכיר כגון ה' מלך ירגזו עמים וכגון ה' מלך לעולם ועד אבדו גוים מארצו וכגון וה' אלקים בשופר יתקע והלך בסערות תימן ונאמר ה' צבאות יגן עליה' ואומר אחריו ה' צבאו' יגן עליכם ה' צבאות יגן עלינו ועל עמו ישראל ברחמים וכן נהגו.
פקדונות הרי הן (נזכרות) [כזכרונות] כגון וה' פקד את שרה ואע"ג דאמרי' אין אומרין זכרון של יחיד כגון זכרה לי אלקים לטובה שאני שרה דנפקי מינה רבים כרבים דמיא, ולא נהגו לומר פקדונות כלל. שאו שערים ראשיכ' ראשונה שנים ושניה (ו)שלש דברי ר' יוסי ר' יהודה אומר ראשונה אחת ושניה שתים דמי זה מלך הכבוד אינו מן המנין, וקי"ל כר' יוסי, ואפי' הכי אמרי' קראי טובה ולא מעיילינן נפשין בפלוגתא דתנאי. זכרון שיש בו תרועה כגון שבתון זכרון תרועה אומרו בזכרונות ואומרו בשופרות דר"י ר' יהודה אומר אינו אומרו אלא עם הזכרונות בלבד. מלכות שיש עמו תרועה כגון ותרועת מלך בו אומרה במלכות ואומרה בשופרות דר"י ר' יהודה אומר אינו אומרה אלא עם המלכיו' בלבד. תרועה שאין עמה ולא כלום כגון יום תרוע' יהיה לכם אומרה עם השופרות דר"י ר' יהודה אומר אינו אומרה כל עיקר דס"ל לר' יהודה דבעי' שופר אבל תרועה בלא שופר לא וקי"ל כר"י ודווק' תרועה סתם אבל תקיעה שיש עמה חצוצרות אינו אומר' כל עיקר על כן אומר הרמב"ן ז"ל והרשב"א ז"ל דטעות (כן הדברים אמורים) האומרים (אותן החותמין) בשופרות ותקעתם בחצוצרות אלא אומר לא הביט און ביעקב כר' יוסי שאמר אומר במלכיו' ובשופרות או יום תרועה יהיה לכם אבל בסדור תפלותיו של ר' עמרם וכן הרמב"ם ז"ל בסו' (פ') [ס'] אהב' הביאו פסוק זה ואו' הרא"ה ז"ל שטוב הוא לאומרו משו' דמהאי קרא מוכיחין בספרי מלכיות זכרונות ושופרות שופרות מותקעתם זכרונות מוהיו לכם לזכרון מלכיות מאני ה' אלהיכם וכ"כ הרא"ש ז"ל שאין לשנות מנהג אבות וכן מוכיח בירושלמי ונראה דסגי בהכי דהא קי"ל כר' יוחנן בן נורי דאמר אם אמרן שלש שלש יצא, והא דאמרי' עשר משו' דאסור לשנות מנהג אבות וכיון שנהגו לומר זה הפסוק אין לשנותו ובהכי סגי ולצאת ידי כל זה טוב לומר אחר זה פסוק יום תרועה יהיה לכם.
מתחיל בתורה ומשלים בנביא ומשמע דאומר כתובים באמצע וכן איתא במסכת סופרים [פי"ח ה"ג] וכן כתבו רבינו האיי ז"ל ונראה שהטעם דמתחיל בתור' משו' דעדיף ומעלי לאתחולי בה ואו' אחריו כתובים ואח"כ נביאים דמעלין בקדש ואין מורידין ובמגלה [כ"ז ע"א] מוכח דלענין הנחה זה על זה כתובי' ונביאי' שוים, ומה שאנו מקדימין של כתובי' מפני שדוד אמרן והוא היה קודם לנביאים. ור' יוסי אומר משלים בתורה כלומר דמצוה מן המובחר שאותו פסוק עשירי שיהיה של תורה וכן הלכה דותיקין היו משלימין אותה בתורה כמעשה רב ושיילינן בגמ' בשלמא זכרונות ושופרות איכא טובא אלא מלכיות תלתא הוא דהויין לא הביט און ויהי בישורון ה' ימלוך, ואע"ג דתלמודא נסיב להו הכי אנן כסדר הכתובים בתורה אמרי' להו וכ"כ רבינו האיי ומהדרינן אמר רב יהודה תנא שמע ישראל מלכו' דר"י ר' יהודה אומר אינה מלכות וכן וידע' היום והשיבות אל לבבך וגו' וכן אתה הראית לדעת וגו' וקי"ל כר"י ומנהגא למימר שמע וכן בזכרונו' אנו אומרים וזכרתי להם ברית ראשונים, ובשופרו' וביום שמחתכם אלא שאנו מפסיקין ביניהם לשאר פסוקין לפי שהפסוק נופל על לשון התפלה ויש שנשתבשו בזה ואמרו שאינן מן המנין מפני שאינן סמוכין כמו שמע ישראל למלכיות. היום הרת עולם פסוק הוא בירמיה [כ'] ורחמה הרת עולם ורוצה לומר היום הריונו של עולם כי העולם כמו הרה תחיל ללדת מפני פחד שהוא יום הדין או ר"ל היום היה הריונו של עולם כי בתשרי נברא העולם כמו שאנו אומרים זה היום תחלת מעשיך, ואנו נוהגין לאמרו במלכיות וזכרונות אבל בשופרות אומרים פזמון א' ויש מקומות שאין היחידי' אומרים אותו וי"א אותו במלכיות ולא בזכרונות ביחיד ואעפ"י שש"ץ אומרו בשניה', וטעמא משו' שלאחר תקיעה קודם התחלת ברכה אחרת אומר או היום הרת עולם או פזמון ויחידים דיין שיאמרו אותו פעם אחת, וכן כשחל ר"ה בשבת אין אומר אותו ש"ץ אלא פעם אחת לפי שאין שם תקיעות וה"ה ליחיד המתפלל שאומרו פעם אחת ודיו, וראיתי מי שכתב שאין אומרי' אותו בשבת כלל ואיני יודע למה. ויש חותמין בו ותתקבל ברצון סדר מלכ[י]ותנו ובזכרונו' אומר ארשת שפתנו ערב וכו' ותתקבל ברצון (זכר זכרותותינו) [סדר זכרונותינו], ולא נהגו כן שכל אלו הדברים תלוין במנהג. ויש שאומרים ותוציא לאור משפטינו קדוש כתב בעל המנהיג ז"ל שאין לנו לחזק עצמינו כצדיקים גמורים אלא כבינוניים ומנהגינו לומר ותוציא לאור משפטינו קדוש, ואין מנהגינו לומר היום.
סדרן של כתובים אלו במלכיות אומר שלש של תורה ה' ימלוך לעולם לא הביט און ביעקב ויהי בישורון מלך במדרש ילמדנו וכן במדרש חזית וקהלת מפרשים ויהי בישורון מלך זה משה ואם משה הוא מלך גם כן השם יתעלה הוא מלך שהשרה שכינתו עליו וקראו אלקים בשמו שנאמר ואתה תהיה לאלקים, שלש של ספר תהלים ה' מלך גאות לבש שאו שערים מי זה שאו שערים ומי הוא זה ואע"ג דאפי' לר"י סגי בשאו שערי' אנו מוסיפין פסוק א' ה' מלך גאות וכו' דאין להקפיד בתוספת ויש מוסיפין עוד פסוקים אחרים כגון כי לה' המלוכה ואין קפידה בדבר, שלש של נביאי' בישעי' כה אמר ה' מלך ישראל וגואלו בעובדיה ועלו מושיעים בהר ציון בזכריה והיה ה' למלך כסדרן של נביאים דישעיה מסדרי מקמי תרי עשר אע"ג דעובדיה אפשר דקדים לישעיה אם הוא עובדיה דבימי אחאב כמו שנמצא במדרש, ומשלים בתורה שמע ישראל בזכרונו' אומר שלש בתורה ויזכור אלקים את נח וישמע אלקים את נאקתם וזכרתי את בריתי יעקב וי"א וגם אני שמעתי, שלש של ספר תהלים זכר עשה לנפלאותיו טרף נתן ליראיו ויזכור אלקים את בריתו וי"א זכר לעולם בריתו, שלש של נביאי' זכרתי לך חסד נעוריך דירמיה וזכרתי את בריתי אתך דיחזקאל הבן יקיר לי דירמי' והפסיקו ביחזקאל ביניהן מפני המקראות שהן דומין לברית נעורים ולא רצו להקדים יחזקאל לירמיה לפי שאין כן סדרן של נביאים דירמיה אביו של יחזקאל היה ואיני יודע למה לא התחילו הבן יקיר לי ואח"כ זכרתי לך חסד נעוריך ואח"כ של יחזקאל ויותר טוב היה זה לשנות פסוק הנביא עצמו מלהפסיק ביניהן ואפשר שלא רצו להקדים המאוחר בנביא א', ואומר יעלה ויבא וזכרנו בזכרון טוב וחות' בתורה וזכרתי להם ברית ראשונים בשופרות אומר שלש תורה ויהי ביום השלישי ויהי קול השופר וכל העם רואים, שלש בספר תהלים עלה אלקים בתרועה בחצוצרות וקול שופר תקעו בחדש שופר ונהגו להוסיף עשר הלולי' הואיל וכנגדן נתקנו משו' דאיכ' בהו הללוהו בתקע שופר ויש בו רמז לשיעור תרועה דתקיעה שיש ה' הלולים עד הללוהו בתקע שופר וה' הלולים עד הללוהו בצלצלי תרועה, שלש בנביאים כל יושבי תבל בישעיה והיה ביום ההוא יתקע בישעיה וה' עליהם יראה ויצא דזכריה כסדרן של נביאי', ואומ' תקע בשופר וכו' וחותם בתורה וביו' שמחתכם. ואם ר"ל ובחדש השביעי לצאת ידי כלן ה"ז זריז ונשכ'. פי' היום הרת עולם היום הריונו של עולם ואמרי' ליה אליבא דר' אליעזר דאמר (בר"ח) [בר"ה] נברא העולם בפ"ק דמכלתין [ח' ע"א] וכבר כתבתי למעלה פי' אחר ואיני יכול לישב המקרא יפה מפני משמעות זה.
העובר לפני התיבה בי"ט של ר"ה [השני] מתקיע שהיו נוהגין שהיו משנין הש"ץ לאחר תפלת שחרית בתפלת מוסף והיינו דאמרי' השני מתקיע, ואע"ג דזריזין מקדימין למצות בשעת השמד גזרו הכי וכן הוא בירוש' [ה"ח] פעם אחת תקעו בראשונה והיו השונאים סוברים שמא עליהם הן הולכין עמדו עליהן והרגו' מן גו דאינון חמיין להו קריא' שמע ומצלו וקרו דאורייתא ומצלו ותקעין אינון אמרין בנמוסיהן אינון עסקין והרמב"ם ז"ל פי' בפי' המשנה לפי שהשומרים היו עומדים שם כל זמן תפלת שחר בלבד ואח"כ הולכין להם וכן רש"י ז"ל. עוד בירושלמי [שם] ר' יהושע בן לוי שמע לה מן הדא שמעה (אלקי יצחק) [ה' צדק] זו ק"ש הקשיבה רינתי זה רינון תורה האזינה תפלתי זו תפלה בלא שפתי מרמה זה מוסף ומה כתיב (בתורה) [בתריה] מלפניך משפטי יצא, ונראה שמכאן יש לסמוך לפתוח ש"ץ באלו הפסוקים כמו שנהגו ביוה"ך וממה שהוצרכו לטעם זה נראה לרב בעל המאור ז"ל שיש להתפלל בכל תפלות של ר"ה תשע ברכות ואינן ברכות של מוסף בלבד שאם לא כן תיפוק ליה דעל סדר ברכות יש לו לתקוע ואין מכאן ראיה דאי לאו האי טעמא היה להן לתקן ט' ברכות בשחרית לתקוע על סדר ברכות ולהקדים במצות ובירוש' דפ"ק דשבועו' [ה"ד] מפו' שאין מתפללין בר"ה ט' ברכו' אלא במוסף, ופוק חזי מה עמא דבר. [בר"ה אם ש"ץ יכול להיות תוקע] ומדקאמר השני מתקיע דקדק רבינו האיי ז"ל שאין ש"ץ תוקע דומיא דמאי דאמרי' פרק אין עומדין [ברכות ל"ד ע"א] העובר לפני התיבה לא יענה אחר הכהנים אמן מפני הטירוף, מיהו אם הוא מובטח שלא יטרף תוקע והכי מוכח' ההיא דאין עומדין. ובשעת ההלל הראשון מקרא את ההלל מה [ד]נקיט לישנא דמקרא משום שהוא מקרא את הצבור כדאמר [סוכה ל"ח ע"ב] הוא אומר הללויה והן אומרין הללויה. (צדקתך בר"ה שחל להיות בשבת ואבינו מלכנו) מדקאמר בשעת ההלל משמע מכלל דבר"ה לא אמרינן הלל מ"ט אמר ר' אבהו אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבש"ע מפני מה אין ישראל אומרים שירה לפניך בר"ה וביוה"כ אמר להם אפשר מלך יושב על כסא דין וספרי חיי' וספרי מתים פתוחין לפניו וישראל אומרין שירה מכאן הוכיחו קצת גאונים ז"ל שאומרים צדקתך בר"ה שחל להיו' בשבת שזה הכלל מסור בידם שיום הלל אין בו צדקתך מפני שהוא צדוק הדין דמשה. ויש גאונים אחרים חולקין דמ"מ ר"ח הוא ובפ"ק דר"ה [י"ט ע"א] אמרי' על יום שלאחריו תפוק ליה דהוה ליה יום שלאחר ר"ח והרב אל ברצלוני ז"ל כתב שאין לומר צדקתך ולא אבינו מלכנו לא בר"ה ולא ביוה"ך ויש נוהגין לאומרן ביוה"ך אבל לא בר"ה ואין נוהגין לומר אבינו מלכינו בין בר"ה בין ביוה"ך, אבל צדקתך אין אנו אומרין אותו בר"ה שחל להיות בשבת אלא ביוה"ך שחל להיות בשבת ובספר הטורים כתב שאומרים צדקתך בר"ה. [אמ"ה וכן כתוב בתשובותיו בח"ב בסי' רמ"ח ובספר ה"ג בסי' קע"ו ובספר מאמר חמץ כשדבר בענין אין נופלין על פניהן וכן נהגו שלוחי צבור].
שופר של ר"ה אין מפקחין עליו את הגל אע"ג דשבות הוא ואין מעבירין עליו את התחו' וא"צ [לומר] שאין עושין בו מלאכה של תורה לפי שי"ט עשה ולא תעשה ושופר עשה ולא אתי עשה ודחי לא תעשה ועשה וכ"ש דבעידנא דמיעקר ליה ללאו לא מקיים עשה, ולא דמי למילה בצרעת אלא חכמים עשו חיזוק לדבריהם הכא בשל תורה. ונ"ל שאם היה בתוך חבית שובר אותה ומוציא ממנה כדין גרוגרת כדאיתא בשבת בפ' חבית [קמ"ו ע"א].
<h2>דף לג.</h2>
ואין מעכבין את התינוקות מלתקוע. ודייקינן בגמ' הא נשים מעכבין ור' יהודה היא אבל ר' יוסי פליג ואמר דאין מעכבין נשים מלתקוע דנשים סומכות רשות כדאשכחן במיכל בת כושי היתה מנחת תפילין ואשתו של יונה היתה עולה לרגל ולא מיחו חכמים. ולענין ברכה כתב ר"ת ז"ל שיכול[ו]ת לברך וליכא משום ברכה לבטלה ויכולות לומר אשר קדשנו במצותיו וצונו דכיון שהאנשים נצטוו, ואף הן נוטלות שכר מדא"ר יוסי בר' חנינא [קידושין ל"א ע"א] גדול המצוה ועושה ממי שאינו מצוה ועושה מדקאמר גדול אלמא נוטל שכר (ב') מי שאינו מצוה ועושה, שפיר מצו אמרי וצונו דבעל העטו' ז"ל כתב שאין אדם תוקע להוציא הנשים אחר שתקע והוציא לעצמו אלא קודם ששמע התקיעות כדי שיצא הוא ויברך לעצמו והן שומעות ויוצאות אבל אחרים אומרים שאפי' אחר שהוציא לעצמו יכול להוציא לנשים ולברך ולהוציא השופר מרשות לרשות בשבילן ולזה הסכים הרא"ש ז"ל והרמב"ם ז"ל בהל' שופר [פ"ו הל' סוכה הי"ג] כתב שאסורות לברך.
הא דאמרינן אין מעכבין את התינוקו' מלתקוע אמרי' עלה בגמ' א"ר אלעזר ואפי' בשבת פי' שחל ר"ה להיו' בשבת אבל שבת דעלמ' לא והרמב"ם ז"ל פירש שאפי' בשבת דעלמא אין מעכבין אותם מלתקוע. ואייתינן ברייתא ורמי' סיפא בהדי רישא דמרישא משמע דמעכבין בשבת ומסיפא משמע דלא ומשני לא קשיא כאן בקטן שהגיע לחינוך כאן בקטן שלא הגיע לחינוך ופי' רש"י ז"ל דבקטן שהגיע לחינוך כיון דמחייבי' לחנוכי וצריך שילמוד כדי לתקוע לאחר מתעסקין עמו, אבל אם לא הגיע לחינוך אין מתעסקין אבל מעכבין דאע"גב דקטן אוכל נבלות אין ב"ד מצווין להפרישו שאני הכא דמפרסמא מילתא ונפיק מינה חורבא, ואע"ג דבהגיע לחינוך לא חיישינן לחורבא שאני התם דאי[כא] חינוך מצוה כנ"ל זהו תורף פירש"י ז"ל, וכן פי' רי"ף וכן פי' הרמב"ם ז"ל בפי' המשניות ויש הוכחה לזה הפירוש בירושלמי וי"מ איפכא דבהגיע לחינוך מעכבין כיון שהוא חייב בשמירת שבת אבל לא הגיע לחינוך אין מעכבין והירושלמי הוא סותר זה הפי' וכן י"א דאותן שמעכבין אותם מלתקוע אם תקעו מעצמן אין מוחין בידן ולשון מעכבין אין מוכיח כן. ורבי' אפרי' והר"ז הלוי זכרם לברכה אומרין דה"מ ביבנה שהיתה תקיעת שופר דוחה שבת אבל עכשיו אין מתעסקין עמהן ולא יראה כן דעת הגאוני' ז"ל וכן דעת הרמב"ן ז"ל שבכל זמן הוא מותר וכן נראה דעת כל האחרונים ז"ל.
<h2>דף לג:</h2>
המתעסק לא יצא והשומע מן המתעסק לא יצא ואפי' למ"ד מצות אין צריכות כונה ותוקע לשיר יצא מתעסק לא יצא, דתוקע לשיר מתכווין הוא לעשות תקיעה כהלכתא אבל מתעסק אינו מתכווין אלא מתעסק עוד י"ל דגרע מתעסק מתוקע לשיר (והתם) [דהתם] כיון שאינו מתכווין לשום מצוה בעולם כיון דמצות אינן צריכו' כוונה יצא, אבל מתעסק כיון שהוא מתכווין למצות אחר' לחנך התינוקות אינו יוצא ידי מצוה זו, דומה למה שאמרו בשמעתא קמייתא דזבחים [ג' ע"א] (עולה) [חטאת] ששחטה לשם (חטאת) [עולה] פסולה לשם חולין כשרה דבת מינה מחריב בה דלאו בת מינה לא מחריב בה.
ראיתי בס' עמודי גולה שהתוקע צריך לעמוד אפי' בתקיעות דמיושב משום דכתי' יום תרועה יהיה לכם וילפינן מלכם דכתיב גבי עומר וספרתם לכם ובעומר כתיב מהחל חרמש בקמה בקומה כתיב ואיני יודע מנין לו ג"ש אבל כן נהגו ויש נותנין סימן למצות שמעומד הסכ"ת ושמ"ע ה"א הלל ס' סוכ' שצריך לברך לישב בסוכה מעומד כדעת הרמב"ם ז"ל כ' כהנים כלומר ברכת כהנים ת' תפלה ו' ודוי ש' שופר מ' מגלה ע' עומר כן ראיתי בס' אורחות חיים. ומה שמברכין לשמוע קול שופר ולאו על תקיעת שופר משום שאין התקיעה עיקר המצוה אלא השמיעה דהא התוקע בבור וראשו חוץ לבור לא יצא אע"פי שתקע כיון שלא שמע קול שופר אלא קול הבר', וכן נמי מי שאינו בקי לתקוע חברו תוקע לו והוי יוצא בשמיעה אלמא עיקר המצו' בשמיעה היא ולא מברכין עליה.
סדר תקיעות שלש של שלש שלש דג' פעמי' איכא תרועה בר"ה וביוה"ך וגמרי' בג"ש דשביעי שביעי ליתן את האמור של זה בזה ושל זה בזה ושהן בשופר ושיש תקיעה דהיינו פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה שהן בין הכל תשע, ולתנא דמתני' התרועה הוא היללא שהן קולות קצרי' מצד ותכופין ובירוש' קראום טרימוטין והם הקרואים במשנה יבבות. ותרועה היא ג' יבבות, ולתנא (דמתני') [דברייתא] התרועה הוא הגניחה מעט ארוכין כאדם הגונח מלבו וקראם לשברים ושיעור התרועה לתנא דברייתא הוא שלש' שברים, וקא מיפלגי באמיה דסיסרא דכתיב בה ותיבב ותרגום תרועה יבבא מר סבר גנוחי גנח ומר סבר ילולי יליל. ושיעור התקיעה היא כשיעור התרועה האמצעי' אם של תש"ת כשיעור ג' שברים אם של תר"ת כשיעור ג' טרימוטין ושל תשר"ת היא גדולה כשתיהן, ולפי זה יש להזהר שיאריך מאד בתקיעות של תשר"ת שיהיה בכל אחת מהן כשיעור ג' שברי' וג' טרימוטין והרמב"ם ז"ל כתב שיעור תקיעה כחצי תרועה ואינו נראה שטרימוטין וחצי הוא חצי תרועה לא מיקרין פשוטה ולדברי הראב"ד ז"ל אין מחלוקת כלל בשיעור התקיעה שלדברי הכל שיעור תקיעה הוא שיעור כג' שברים שהן תשע טרימוטין, ולפי זה אין להאריך בתקיעה של תשר"ת יותר משל תש"ת. ומצאתי כתוב שיש לחוש לפי' ראשון ולהאריך בתקיעה של תשר"ת ואני אומר שגם יש לחוש לפירוש הראב"ד ז"ל ולהאריך בתקיע' של תר"ת ושלא לעשות' כשיעור ג' טרימוטין אלא שיעור תשעה.
תקע בראשונה ומשך בשניה אין בידו אלא אחת לדברי (אריא"ג) [הריא"ג] ז"ל והרבה חכמים אינה עולה זאת השניה אפי' לאחת, ואין כן דעת הרמב"ם ז"ל מיהו פשוטה שישמע מקצתה מן המתעסק לא יצא דלא רישא אית ליה סיפא ולא סיפא אית לה רישא וכן נמי אם שמע תחלת תקיעה בלא סיפא או סיפא בלא תחלה לא יצא כדאיתא בפרק ראוהו ב"ד [כ"ח ע"א].
<h2>דף לד.</h2>
אתקין ר' אבהו בקסרי תשר"ת דילמא גנח ויליל כי הדדי וכן תש"ת דילמא גנח וכן תר"ת דילמא יליל, אבל תשר"ת לא דיליל וגנח לא עבדי אינשי וכתב רבי' האיי גאון ז"ל שהדורות הראשונים היו נוהגין לתקוע כל אחד כפי מנהגו כי מתרע בהו מילתא או גנוחי או ילולי או גנוחי וילולי כי הדדי לפי שיש נוהגין כן וכולן היו יוצאין ידי חובתן אבל ההדיוטות היו חושבין שהיתה חלוקה בדבר לפיכך התקין שיהיו תוקעין הכל כאח' ואע"ג דקי"ל שמע ט' תקיעות בתשע שעות ביום יצא איצטריך לתיקוני כל הני בבי ולא סגי בבבא דתשר"ת לחודא משום (דאין) [דאנן] פשוטה [לפניה] ופשוטה (לאחריב) [לאחריה] בעינן ואע"גב שיש ביניהן זמן מרובה אבל אם הפסיקן בקול פסול אינו יוצא ידי חובתו לפיכך התקין כל אלו הבבות ואע"פי שיש חולקין בדבר זה ויש להן דרך אחרת בזה יש לחוש ולהחמיר שלא להפסיק בקול פסול. וכתב ר"ת ז"ל דשלשה שברים צריך שיעשה אותם בנשימה אחת דבמקום תרועה קיימי אבל ג' שברים ויבבות דתשר"ת לא מסתבר והרמב"ן ז"ל חולק עליו דכי היכי דא"ר יהודה פ' החליל [סוכה נ"ג ע"ב] אין בין תקיע' ותרועה ולא כלום ה"נ לדידן שברים ויבבות (הכי) [וכי] היכי דלר' יהודה תקיעה ותרועה הוו מצוה אחת הכי נמי לדידן הוו מצוה אחת שברים ויבבות ואין להפסיק ביניהן, ואצ"ל שאם הפסיק ביניהן בקול פסול שלא יצא וראיתי לרש"י ז"ל [שם] שפירש אין בין תקיעה ותרועה ולא כלום שלא היה מפסיק בנתים אלא כדי נשימה, דמשמע דכדי נשימה לא קרי הפסק והוי סיוע להפסק תקיעות שלש ובפ"ק דחולין [כ"ו ע"ב] אמרי' דתוקע ומריע בנשימה אחת הוא בהפסק א' דמ"ד הכי פליג אמ"ד תוקע ומריע מתוך תקיעה כלומר קודם שיסיים התקיעה ומ"ד תוקע ומריע בנשימה אחת מפסיק בנתי' וכ"כ רש"י ז"ל והריא"ג ז"ל כן נראה דעתו שאין מפסיק בשברים ותרועה דכלהו חד ומשום הכי לא קא חשיב להו ל' קולו' אלא בכ"ז קולות ולזה הסכי' הרא"ש ז"ל ומוכח בירוש' [ה"י] דתקיעה ותרועה בנפיחה [א'] יצא דקולות מופרשין הן ורישא אית ליה וסיפא לית ליה, ומכאן יראה דתקיעה ותקיעה בנפיחה א' לא דתקיעה מופסקת בנפיחה א' חדא תקיעה היא ונתקיי' המנהג וצ"ע. ויש שואלין למה צריך להתקין ל' קולות בכ"ח קולות ליסגי דתקיעה אחרונה של תשר"ת אחרון למה לא תעלה לתקיעה של תש"ת ראשון וכן סוף תש"ת לתחלת תר"ת שאם ישנו לסי' האחד אינו לסי' האחר ותירצו בתוספות דשמא אם יתקע ויתחיל יתעו ויאמרו שא"צ לעשו' באחרי' אלא ש"ת ש"ת ומקלקלי בתקיעתא וכן בתר"ת. נמצא שיעורן של קולות אלו, שיעור תרועה ג' קולות קצרים והם יבבות ששנינו במשנתינו והן טרימוטין בירושלמי וכן פירש"י ז"ל ולא ראיתי מי שהוסיף על זה השיעור אלא הרמב"ם ז"ל שכתב שם בתרועה. שיעור שברים ראיתי מי שכתב שיש מי שאומר שהן ג' קולות קצרין ג"כ ואין בין השברים ליבבות אלא שהשברים אינו תכופו' אלא מופסקין, ואינו נראה שהגניחה אינו קול כל שהוא וכ"כ רש"י ז"ל גניחות ארוכות קומפלנסימי"נטש בלע"ז ע"כ. ונראה נכון שהשברים הם כט' יבבות כל אחד כשיעור ג' יבבות ואם בא לקצר אינו רשאי וראיתי בספ' א"ח [סי' תק"צ] שכתב צריך ליזהר בשברים שלא יארי' בכל שבר כג' יבבו' שהן ג' כחות כל שהוא שאם כן יצא מכלל שבר ונעשה תקיעה שהרי שיעור תקיעה ג' קולות כל שהוא, וכ"כ הרמב"ן ז"ל בשם רבי' שמשון ז"ל וכתב עליו (שופר) [שיפה] עיין ושטוב ליזהר ונ"ל דלא דק בעל אורח חיים דתקיעה של שברים היא כשיעור ג' שברים ואי גנח לא יליל ואי יליל לא גנח א"כ למה לא יאריך בשבר יותר מג' יבבות, וא"צ לומר לפי' הראב"ד ז"ל שפי' ששיעור תקיעה כג' שברים אפי' בסימן תר"ת (ז"ל) וי"א שמאריך בהן כל מה שירצה ובלבד שתהיה התקיעה יותר ארוכה וגם זה אינו נראה דמ"מ קולות קצרי' קצת בעינן דמו לגנוחי ואם האריך אותן עד שאפשר להיותן פשוטות מה יועיל להן אריכות התקיעות שעמהן על כן נראין דברי הר"ן ז"ל שאין להאריך בכל שבר יותר מג' שברים בינוניים שהן כשיעור ט' יבבות שאם האריכן כל כך יצאו מכלל שבר ונכנסו בכלל פשוטות הילכך שיעור כל א' מהן למטה כג' יבבות ושיעורן למעלה עד ט' יבבות ויש תוקעין שהן תוכפין השבר האחרון של תשר"ת עם היבבות ועושין אותו קצר הרבה ולאו שפיר עבדי וי"א שאם בא להוסיף בשברים ולעשות מהן ד' וה' הרשות בידו דהא יבבו' אנו מוסיפין בהן יותר מג' הכי נמי שברים מוסיף ואינו נמנע דשברים לתנא דברייתא כיבבות לתנא דמתני'. שיעור תקיעה של תשר"ת בשיעור י"ב טרימוטין ולדברי הראב"ד ז"ל כשיעור ט' ויש לחוש ולהחמי', ושל תש"ת כשיעו' ט' טרימוטין לכ"ע, ושיעור תקיעה של תר"ת כשיעור ג' יבבות ולי נראה שיש לחוש לדברי הראב"ד ז"ל ולעשות כן ארוכות כשיעור ט' יבבות הנקראות טרימוטין ואם בא להאריך בתקיעות הרשות בידו.
הילכך עכשיו לצאת ידי כל הספיקות יש לנו לתקוע אחר קריאת התורה תשר"ת ג' פעמי' תש"ת ג' פעמי' תר"ת ג' פעמים והם ל' קולות כנגד ל' תקיעות שהיו תוקעין במקדש ואח"כ כשמחזיר ש"צ תפלת מוסף תוקע למלכיות תשר"ת ולזכרונות תש"ת ולשופרות תר"ת כן כתב רי"ף ז"ל והכי נהוג עלמא ואע"ג דהוה לן למיחש לספיקות ולמתקע תשר"ת תש"ת תר"ת למלכיות וכן לזכרונות וכן לשופרות, משום טירחא דציבורא איקלו בהו כיון שכבר יצאו ידי חובתן וכדי שלא להפסיק בתפילה בתקיעות שאינן צריכו', וכל שכן לדברי רבינו האיי גאון ז"ל דס"ל דמן התורה או גנוחי או ילולי ייליל כלהו תרועה נינהו ור"ת ז"ל הנהיג לתקוע בכולן תשר"ת ואמר מוטב ניחוש לספיקות ולא להפסקות ובעל הערוך כתב שתוקע ל' קולות מיושב ושלשים קולות מעומד כשמתפללין הצבור בלחש ול' כשמחזיר ש"צ תפלת המוספין וי' תשר"ת תש"ת תר"ת לאחר תפלה והן מאה כנגד מאה בעיות דבעיא אימיה דסיסרא כדדרשינן [תנחומא אמור סי' י"א] הן (פלכם) [אתם] מאין ופעלכם מאפע ממאה פעיות שהאשה פועה בלידתה תשעה ותשעים למיתה ואחת לחיים ואלו עשרה קולות האחרונים נהגו בהן הגאוני' ז"ל כדי לערבב השטן, וכתב רבינו האיי גאון ז"ל דלאו בתורת מנהגיהם בלבד הם נוהגין בהן אלא מדאמרי' בגמ' [לעיל ל' ע"א] מכי מסיים ש"צ תקיעה ביבנה לא שמע איניש אדניה מקל מתקועא מכאן נ"ל שאין לחוש לשבות דתקיעה ביום ר"ה לתקוע תקיעה שאינה צריכה שהרי החכמים שהיו מרבים לתקיעות ולא חשו כלל לאיסור שבות. כתב רי"ף ז"ל שאין לשוח שיחה של כלום ב[י]ן תקיעות שמיושב לתקיעות שמעומד דומה למה שאמרו [מנחות ל"ו ע"א] שח ב[י]ן תפלה לתפלה עביר' היא בידו ואחרים חולקין ומכל מקום ראוי הוא (נ"א אינו) שלא לדבר בהן כלל שלא לצורך הואיל ונפק מפומייהו דרבוותא ז"ל.
ולענין מי שטעה אם תקע והריע וחזר והריע ותקע. י"א שאינו חוזר דדוקא תרועה בין השברי' לתקיעה או שברי' בין תקיעה לתרועה הוי הפסק אבל שברים ושברי' או תרועה ותרועה לא הוי הפסק והרמב"ן ז"ל פוסל בזו אף זו והביא ראיה מהתוספתא [פ"ב הי"ב], וכ"ש שאם הפסיק ביניהן בתקיעה ומתעסק שאינו עולה לו דהוי הפסק. ואם טעה ועשה שני שברים והתחיל בתרועה וקודם שגמר התרועה נזכר יש מי שאומר דלא הוי הפסק דחדא תרועה היא ג' שברים ויבבות אלא שנתקלקלה וחוזר לעשות שבר ג' ותרועה וי"א לפי דרך זו שאפי' גמר התרוע' יכול לעשות כן וזה דעת הרא"ש ז"ל, וי"א שחוזר לתחלת שברים ועושה ג' שברים ותרועה ותקיעה ומדברי אלו אתה לומד דאפילו למה שאנו חוששין להפסק קול פסול דדוקא קול פסול כגון תרועה שלימה או ג' שברים אבל קול שהתחיל אם נתקלקל חוזר אליו ואינו מפסיק, וי"א שצריך לחזור לתקיעה שהקול המקולקל הוי הפסק בין תקיעה לשברים וצריך לתקוע תקיעה אחרת וג' שברים ותרועה וזה נ"ל יותר נכון מהכל וכן ראיתי בשם הרמב"ן ז"ל ויש מחמירין עוד ואומרי' שאם אירע קלקול זה בתשר"ת הג' שחוזר לתשר"ת הראשון וזה חומרא יתירה.
<h2>דף לד:</h2>
שמע תשע תקיעות בט' שעות מהיו' יצא והוא שישמע בסדר תקיעה ותרועה ותקיעה וכן כולן לפיכך אם שומען מט' בני אדם כאחד לא יצא דליכא פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה ורש"י ז"ל שכתב דיצא לא נראו דבריו. ונ"ל שאם תקעו ג' בני אדם כל אחד מהן בבא אחת יצא דהא קיימא [לן] בתרי קלי מתרי גברי משתמעי במילתא דחביבא ליה והרי יש פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה. ונראה דיצא ידי שלשה בבי דומיא דשמע והלל ואמרינן בירושלמי פ' הקורא את המגילה למפרע [מגילה פ"ב ה"ב] היה זה צריך פשוטה ראשונה וזו פשוטה אחרונה תקיעה אחת מוציא את שניהן.
תקיעות וברכות של תעניות אין מעכבות זו את זו שאם אינו יודע אלא קצת הברכות או קצת התקיעות השאר אינו מעכב, אבל תקיעות וברכות של ר"ה מעכבות זו את זו שאם אינו יודע אלא מקצתן לא יתקע אותן ולא יברך אותן מ"ט אמר רב אמר הקב"ה אמרו לפני בר"ה מלכיות זכרונות ושופרות מיהו (ו)אם ידע תש"ת בלבד או תר"ת בלבד יתקע אותו סי' שידע דמעיקר' מן הספק נתקנו ושמא אותו שיתקע הוא שאמרה תורה וכ"ש לדעת רבי' האיי ז"ל דמן התורה בכל א' מהן יצא וכדאמרן לעיל [ל"ד ע"א]. הצבור מברכין ותוקעין אותן על סדר ברכות אבל לא יחיד ואם ברכו ואחר נתמנה להם שופר תוקעין ומריעין. שתי עיירות באחד אפילו ספק תוקעין ובאחת ודאי מברכין הולכין למקום שתוקעין דעיקר הם התקיעות ולא הברכות. יחיד שלא תקע חברו תוקע לו ויחיד שלא ברך אין חברו מברך לו, דאע"ג דאמרינן באידך פירקא [לעיל כ"ט ע"א] כל הברכות כולן אע"פי שלא יצא מוצי', הא אפיקו מהאי כללא בברכות ירושלמי [פ"ג ה"ג] תפלה וכדכתיב' לעיל [שם] ואע"ג דאמרי' ואם אחד סופר וא' בור סופר מברך ובור יוצא הני (מאי) [מילי] בברכת המזון וברכת המצות אבל לתפלה שלא נתנה אלא בלחש וכן כתב הריא"ג ז"ל והבין שסדר רב שרירא אין רשות למתפלל להשמיע קולו ולהוציא את שאינו בקי עד שירד לפני התיבה.
<h2>דף לה.</h2>
שליח צבור מוציא את הרבים ידי חובתן בר"ה משום דאושי ברכות שהן תשע וארוכות ומטעות ואין הכל בקיאין וכתב הרב בעל העטור ז"ל דדווקא למי שאינו בקי, ולא כתבו כן שאר המחברים ז"ל אלא בין בקי בין שאינו בקי מוציא ודדוקא בברכות של ר"ה אבל לשאר ימות השנה אינו מוציא אלא את שאינו בקי, ובר"ה דמוציא הכל דוקא אותם שהן בב"הכ מראש התפלה ועד סופה אי נמי עם שבשדות דאניסי אבל אי לא אניסי ולא אתי בבי כנשתא אינו מוציא אבל עכשיו נהגו להתפלל כל יחיד ויחיד ואין סומכין על תפלת ש"צ דשמא לא ישמעו כל התפלה שמא יטרדם שום אדם ואם חיסר אפי' תיבה אחת שלא שמע לא יצא ואין כל אדם יכול לעמוד בזה על כן טוב הוא לכל יחיד להתפלל. ונרא' שבימי הגאוני' ז"ל לא היו מתפללין הצבור בלחש אלא שבע ג' ראשונות וג' אחרונות ואמצעית אתה בחרתנו ומפני חטאינו עד כהלכתן וכו' מלוך וקדוש וחותם מקדש ישראל ויום הזכרון ואחר ש"צ מוציא(י)ן ממלכיות זכרונות ושופרות והרמב"ן ז"ל טרח לקיים מנהגן, ואנו נוהגין כיוצא בזה בכ"ד ברכות של תעניות אבל הריא"ג ז"ל כתב שהוא קבל מחכמים גדולים שיש ליחידים להתפלל תשע וכ"כ הרא"ש ז"ל ואמר דאדרבה מי שמתפלל שבע הוי ברכה לבטלה מפני שמשנה מטבען של חכמים בברכות וכבר נהגו להתפלל יחיד ט' ולא שמעתי שמתפללין שבע בשום מקו'.
א"ר אלעזר לעולם יסדר אדם תפילתו להיות שגורה בפיו ודוקא בתפילות של ר"ה ושל פרקי' כגון מתלתין לתלתין כדר' יהודה דהוה מצלי מתלתין יומין לתלתין יומין ולפי שהיה מחזיר תלמודו ולא היה מתפלל אלא פעם א' בל' יום.
אסיקנא דחובה לומר זמן ב' ר"ה וביו"הך. ויש גאונים שאומרים שאין לאומרו ביום ב' לא בקידוש ולא בתקיעת שופר ורש"י ז"ל ורשב"ם ז"ל אומרים שיש לאומרו וראיתי מי שמביא ראיה לזה מדלא אמרינן פ' ערבי פסחים [ק"ב ע"ב] גבי יקנ"ה אלא ליל ז' של פסח והרא"ש אומר לצאת ידי ספק זה ליקח פרי חדש וינחנו לפניו ויהא דעתו על הפרי דאקרא חדתא אמרינן זמן אבל אנו נהגנו לומר זמן בין בשופר בין בקידוש וכן דעת נוטה ועיקר. ובליל הכפורים דליכא כוס נהגו לאומרו בבה"כ וש"צ מוציא ס"ת ומברך זמן.
